כמכבים בגבורתם | אורי הייטנר

 

מחג שבמרכזו נס פך השמן, הפכה הציונות את חג החנוכה לחג המעלה על נס את גבורת המכבים ואת האקטיביזם של יהודים שנטלו גורלם בידם

הפיוט "מעוז צור ישועתי", שאנו שרים מידי ערב לאחר שירת "הנרות הללו", בטקס הדלקת נרות חנוכה, הוא טקסט גלותי, המבטא הוויה גלותית; זו שהציונות שחררה ממנה את עמנו.

 

זהו שיר שנכתב בגרמניה בתקופת מסע הצלב השלישי, בשלהי המאה ה-12, שבו נערכו פוגרומים קשים ביהודי אירופה. הכותב, שאותיות שמו מרדכי, יוצרות אקרוטסיכון – ראשי התיבות של בתי השיר, פונה לאלוהים בתחינה שיתגלה ויגאל את עם ישראל מצרותיו. אין בשיר קריאה להתנערות לאומית ולאקטיביזם של עם ישראל, אלא ציפיה לנס שמיימי. הכותב מזכיר לאלוהים את המקרים הקודמים שבהם עם ישראל היה בצרה ואלוהים הציל אותו – יציאת מצרים, שיבת ציון אחרי גלות בבל, נס פורים ונס חנוכה, ומבקש ממנו לעשות כן שוב, עתה.

(לקריאת המאמר המלא שכתבתי על הפיוט, הקישו כאן).

 

הבית העוסק בחנוכה, לא מזכיר במילה ובחצי מילה את גבורת המכבים.

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים

וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים

וּמִנּוֹתִר קַנְקַנִּים נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים

בְּנֵי בִינָה יְמֵי שּׁמוֹנָה קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים.

 

האקטיביסטים המוזכרים בשיר הם היוונים, שכמו הצלבנים בעת כתיבת השיר פגעו ביהודים. ומה עשו היהודים נגד המתנכלים? שום דבר. נעשה להם נס. בעקבות הנס הם קבעו חג וחיברו שירים.

 

כותב הפיוט מבקש מאלוהים לשוב ולעשות לנו נס.

***

זו הוויית הגלותיות. לא גלות אני כותב, אלא הגלותיות, כי גם הציונות צמחה בגלות, אך היא היפוכה של גלותיות, ויש גלותיים גם במולדת. הגלות היא עובדת ישיבתם של יהודים בניכר. גלותיות היא דפוס התנהגות. דפוס זה קידש את המדרש לפסוק המופיע שלוש פעמים בשיר השירים: "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ", לפיו אלוהים השביע את היהודים בשלוש שבועות: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים (יש גם גרסאות שונות לשלוש השבועות), אלא להמתין באופן פאסיבי לגאולה נסית.

 

יהודה המכבי מול צבא ניקנור (ציור של גוסטב דורה; מוויקיפדיה)

את המסר של המהפכה הציונית ניתן לתמצת בשלושה הנים, שלושה סימני קריאה: לעלות בחומה, לדחוק את הקץ וככל שהדבר נדרש – למרוד בגויים. או במילים אחרות, לקחת את גורלנו בידינו ולהביא את הגאולה במו ידינו. האקטיביזם הציוני משותף לציונים מכל הזרמים, כולל הציונות הדתית. הציונות הדתית אינה יוצאת, חלילה, נגד התפילה לנס, אלא נגד ההסתמכות על הנס. גם היא קוראת לגאולה עצמית אקטיבית, מתוך תפיסה שהמעשה שלנו מלמטה יביא להתעוררות נסית למעלה, ושיש ללוות את המעשה בתפילה. גם הציונות החילונית מעולם לא התנגדה לעצם התפילה, אלא רק לפסיביות הבטלנית של הציפיה לנס.

 

***

התרבות הציונית חוללה מהפכה בדמותו של חג החנוכה. מחג שבמרכזו נס פך השמן, לחג המעלה על נס את גבורת המכבים, את האקטיביזם של יהודים שנטלו את גורלם בידם, מרדו במעצמה היוונית ויכלו לה; שחררו את ארץ ישראל והעניקו חירות לעם ישראל. הם המופת למהפכה הציונית.

 

כבר ילדי הגן שרו "מכבים אנחנו... ביוונים נלחמנו". מי? אנחנו! "באנו חושך לגרש! בידינו אור ואש". באנו – בגוף ראשון רבים. בידינו – בגוף ראשון רבים. החינוך הציוני לילדים מן הגיל הרך, הוא חינוך לאקטיביזם, הרואה במרד המכבים מופת.

 

את תפילת "על הנסים" שנאמרת בחנוכה, ונפתחת ב"הנרות הללו שאנו מדליקים על הנסים ועל הנפלאות" וגו', החליפה הציונות ב"הנס של הלב האמיץ", שירו של אהרון זאב, לימים קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל.

 

הַנֵרוֹת הַלָלוּ אָנוּ מַדְלִיקִים

עַל הַנִסִים וְהַנִפְלָאוֹת,

שֶׁבַּיָמִים הָהֵם וּבַזְמַן הַזֶה.

נִסִים וְנִפְלָאוֹת

שֶׁנַעֲשׂוּ בִּידֵי אֱנוֹשׁ -

הַנֵס שֶׁל הַלֵב הָאַמִיץ,

הַפֶּלֶא שֶׁל רוּחַ הָאָדָם,

זוֹ אֲשֶׁר גָבְרָה עַל צִבְאוֹת מַמְלָכוֹת גְדוֹלוֹת,

הֶאֱדִירָה דַלִים, חִזְקָה מוּעָטִים

וַתִתֵן לָהֶם נִצָחוֹן.

 

ביתו השני של השיר הולחן ועד היום נגינתו מלווה את משיאי המשואות ערב יום העצמאות בהר הרצל:

 

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ,

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ,

הַצָּמֵא לְאוֹר –

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ,

לָאוֹר, וְיָבוֹא!

 

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ,

הֶהָרָה עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הַאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ,

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -

וַיְהִי אוֹר!

 

בדומה למדרש הציוני של זאב ל"הנרות הללו", כך דרשה נעמי שמר את "מעוז צור ישועתי" בשירה "שבחי מעוז". בשירה, צור ישועתנו הוא המעוז, כפי שנקרא אז מוצב צה"ל. הכוונה היא לכוחו של צה"ל, המגן על מדינת ישראל ואזרחיה. שני השירים לא נועדו לצאת נגד עצם האמונה הדתית או נגד התפילה, אלא נגד ההסתמכות על נס ובעד אקטיביזם ציוני.

 

***

 

בעקבות טבח שמחת תורה בנגב המערבי ומלחמת "חרבות ברזל" (שם זמני. אני מציע את השם "מלחמת הנגב המערבי"), נכתבו לפחות שלוש גרסאות של בית נוסף ל"מעוז צור ישועתי", העוסק בסיפור החודשיים האחרונים.

 

הגרסה הראשונה – איני יודע מי כתב אותה ומי הפיץ אותה. בהקדמה אליה נכתב: "השנה, בהדלקת נרות חנוכה, נוסיף בית חדש לפיוט 'מעוז צור' המסורתי, בתפילה גדולה שנזכה לראות גם בדורנו ניסים וישועות, ונזכה להצטרף לאירועים הגדולים שפקדו את עמנו לאורך הדורות".

 

אהרון זאב. הנס של הלב האמיץ (התמונה מוויקיפדיה)

ההקדמה מבטאת אוריינטציה חרדית-גלותית. בכל אותם אירועים גדולים, שפקדו את עמנו לאורך הדורות, היו ניסים וישועות, ותפקידנו להתפלל לכך שגם בדורנו נזכה לנס. אבל השיר עצמו מאוזן, ברוח הציונות הדתית. יש בו ביטוי להתלכדות העם בגבורה למגר את האויב הרע. והתפילה היא לעטר את הלוחמים בניצחון, לקיים ביטחון ולהשיב רום ותפארה לעם.

 

קמו להרגנו בני חמס,

ביום שמחתה של התורה.

חבל ארצנו היה למס,

ולבנו זעק מרה.

התלכד העם בגבורה,

למגר את האויב הרע.

עטרם ניצחון, קיים ביטחון,

השב לעמך רום ותפארה.

 

מה שיפה כאן הוא השימוש בבני חמס – משחק מילים בין חמאס לבין "ותמלא הארץ חמס" – הפשע שהביא למבול. רבים דרשו ברוח זו את הפסוק בדרשות לפרשת "נח", שבוע לאחר הטבח.

 

על הגרסה השניה חתום יוחאי בן אב"י, משורר, מוסיקאי ומחנך, איש הציונות הדתית, לוחם בחטיבת גבעתי ואיש התיישבות.

 

ישמעאלים פרצו גדרי,

מלאו ארצי בשכול ודם,

וחשבו לשתות מי בארי,

וקול שמחת תורה נדם.

בלב אחד יצאו נגדם,

להשיב את כבודם.

ולעזרי,

ירד צורי,

וזרוע חמסים גדם.

 

בן אב"י ספציפי יותר בתיאור האויב – ישמעאלים. אני אוהב את משחק המילים: "חשבו לשתות מי בארי". גם בשיר הזה ניכרת תפיסת הציונות הדתית: לא המתנה פאסיבית לנס, אלא התלכדות העם ללב אחד כדי לצאת למלחמה נגד האויב. וגם אמירה שצורי – כלומר אלוהים, צור ישראל וגואלו, "צור ישועתי" שבמזמור, נלחם לצד צה"ל וגדם את זרוע חמסים. כלומר, בלי שנלחֵם, צורי לא יירד.

 

בניגוד לשתי הגרסאות האחרות, בשיר הזה יש הלימה הרמונית בין המילים ללחן. ניכר שהכותב הוא מוסיקאי.

 

איני יודע מי כתב את הגרסה השלישית, אך היא הופצה בידי "תקווה – פורום משפחות חטופים". השיר מזכיר את החטופים, אך המסר אינו מסתפק בחזרת החטופים, אלא בניצחון צה"ל שיכה את אלה שקמו להשמידנו וישלם להם כגמולם. השיר מעלה על נס את גבורת הלוחמים ומשווה אותם למכבים, כמופת הציוני הקלאסי. הוא מסיים בתקווה לכך שכולם ישובו לגבולם בשלום, כלומר הן הלוחמים והן החטופים. אין בגרסה הזאת תפילה לאל ולא ציפייה לנס.

 

ביום שמחה להשמידי,

מהנהר ועד הים

חטפו אחיי ואחיותיי,

גם גמולם עוד ישולם.

יהיו חיילינו במלחמתם

כמכבים בגבורתם

ולשלום יחזרו כולם,

ושבו בנים לגבולם.

 

בשיר מוזכרת המוטיבציה של האויב, ללא כחל ושרק: להשמיד אותנו, "מהנהר ועד הים", כפי שצווח אספסוף ה"פרוגרס": "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי, פלסטיין וויל בי פרי". על כך הם נשלם להם כגמולם, בגבורת חיילינו, ניני המכבים.