יצא לי לבקר בכיתה א' שלי די לאחרונה. זה אותו הבניין שהיה, הוא רק הפך להיות בית ספר אנתרופוסופי

בקיץ 1949, סיימתי את הגן. תעודת הסיום תלויה מעל לשולחן הכתיבה שלי, חשוב שתהיה שם תעודה. שמי, אגב, לא מופיע שם. כתוב רק: "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, המרכז לחינוך, גן הילדים ברמתיים, תעודה". ולמטה, בצד שמאל, בול עם תמונת הרצל וביאליק.

לקראת כניסתי לבית הספר לילדי העובדים בכפר מל"ל, עזב אבי את משרת הניהול שלו שם, ועבר להיות מפקח על בתי הספר באזור השרון. התפקיד, שהוא פקידותי במידה רבה, לא התאים לאפיו, אבל הוא הקריב את עצמו למעני. יצא לי לבקר בכיתה א' שלי די לאחרונה. זה אותו הבניין שהיה, הוא רק הפך להיות בית ספר אנתרופוסופי. אני מבינה שכך הוא ניצל מהריסה. נקווה שזה למאות השנים הבאות.

כיתה א' שלי שכנה בקצה המסדרון של הקומה הראשונה בבית הספר. חדר לא גדול, די מואר, שאז היה מוקף בעצים. מחנכת הכיתה הייתה דמות בשם רוחמה ישראלי. היא נולדה כאן בארץ, וגדלה על שפת הכינרת. היא גם נראתה ככה, צמה מקופלת על ראשה. לא בדיוק יפה, לא בדיוק מטופחת. אבל אני זוכרת שאהבתי אותה, והסיפור הבא ימחיש לכם מדוע.

יום אחד, יצאנו להפסקה בבית הספר, וגילינו ערמת חול לבן ליד הכיתה. התיישבנו, בנינו בתים, הנדסנו עיר מוצלחת מאד. ואז, הפעמון מצלצל. הסתכלנו על רוחמה, והיא אמרה לנו, אתם יכולים להישאר כאן הפעם. זה היה רגע של אושר. אני זוכרת אותו עד היום.

אני זוכרת גם שהדבר הראשון שקיבלנו לכתוב היה "עבוד ולמד". טוב, זה היה בית ספר לילדי עובדים, וזה מה שהיה כתוב בפתק הראשון שהוצמד לחולצתנו. רוחמה לימדה אותנו בכיתות א' ו-ב'. בכיתה א' חשבתי שהיא אלוהים. בכיתה ב, כבר הייתה לי ביקורת על איך שהיא התלבשה, איך שהיא נראתה, ובמיוחד על איך שהיא רקדה בחגים. זה לא שאני יודעת לרקוד, זה לא באופי שלי. ודווקא משום כך, כנראה, חשבתי: "מה, היא מוכרחה לרקוד 'ט"ו בשבט הנה הגיע'", או שאולי היא יכולה לוותר.

מכאן, עברתי לכיתה ג' אצל חיותה, שהייתה אישה צעירה מכוערת במיוחד וצווחנית. היא ממש לא הסתדרה עם הכיתה. אולי היא הייתה מבוהלת מכל העולים החדשים שהגיעו, ונכנסו לכיתה עם המנהל באמצע השיעור. זה הדבר היחיד שאני זוכרת, ואז, את כיתה ד' עם תרזה. היינו שתי כיתות ד'. אני הייתי בכיתה הקטנה יותר, עם מורה נחמדה שמאד חיבבתי. משום מה, אחרי כיתה ד' אני לא זוכרת אותה יותר.

נכנסתי לכיתה ה' עם אסתר, שהייתה ידועה כאישה קשה. היא, כנראה, לימדה אותנו שנתיים. אחריה, הגיע מורה ניצול שואה בשם גרשון. לא זוכרת ממנו הרבה, חוץ מזה שהוא טיפח במיוחד את אביבה, שהייתה בת של ישראלית וחייל אנגלי, וחייתה אצל זוג חשוך ילדים ברמות השבים שעל ידנו. לא הבנו מה הוא מוצא בה. עכשיו אני מבינה.

כך חלפו להן שמונה שנים, וארגנו מסיבה גרנדיוזית לסיום. שיא האירוע היה חצי מנה פלאפל, שכל ילד קיבל. נדמה לי שלא אכלתי פלאפל עד אז, אני מתה על פלאפל. אולי משום כך, אני זוכרת את בית הספר העממי כל כך לטובה.

חצי מנה פלאפל לכל ילד. שיא האירוע (מעמוד "עובדות לא חשובות")

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג:  עידן השוק החופשי