בכיתה למדנו על וקטורים. לא הייתי תלמידה טובה בפיזיקה וגם ככה אני לא זוכרת הרבה, רק את זה שאם מפעילים כוח לכיוון מסוים אז נוצר כוח גם לכיוון המנוגד. באותה העוצמה ובאותה המהירות רק לכיוון המנוגד. ציירנו אותם. זה היה עוד בתקופה שהקיבוץ התנהל בצורה לא כל כך רווחית והחזיק בית ספר משל עצמו עם כיתות ומורים ומעבדה וספרייה (ולול ורפת ומכבסה ומחסן בגדים ונגריה וחשמליה ומסגריה ומוסך ומשק ילדים) היינו רק 12 ילדים בכיתה.

מדי פעם, כשקורים דברים כמו עכשיו, אני נזכרת בווקטורים. כשבן גביר פיטר כמו שהוא פיטר את מפקד המחוז, תהיתי, מה יהיה הווקטור הנגדי?  כשסמוטריץ אמר שצריך לשרוף את חווארה, והכריז שאין עם פלסטיני, תהיתי, מה יהיה הווקטור הנגדי. אנחנו חיים בתקופה מואצת כזאת, שני כוחות מנוגדים, עוצמתיים.

הכיתה שלנו היתה ליד משק הילדים ומדי פעם היתה נכנסת אלינו תקווה העז, משוטטת בין השולחנות. בעיקר חיבבה את שיעורי האנגלית (הלן תמיד ויתרה בשבילה על איזה נתח מהסנדוויץ' שהיה לה בתיק). קראנו אז את הסיפור על העיוור שהגיע לבוגוטה, גם מהסיפור הזה אני לא זוכרת הרבה, רק שהוא היה עיוור והאנשים קראו לו בוגוטה. בעיקר אני זוכרת את חוסר האונים שלו. אולי הוא הגיע לעיר אחרת בכלל וסיפר שהוא בא מבוגוטה ולכן קראו לו בוגוטה.. אבל נחזור לווקטורים.

מאז עברו הרבה מאד שנים והכל השתנה ללא הכר. את משק הילדים סגרו מזמן. אין עיזים, אין ברווזים, אין ארנבים, אין תרנגול הודו, אין טווס, אין חמור. גם את חדר אוכל והמטבח סגרו. וסגרו, לא לפי הסדר הזה, את הלול, את הרפת, סגרו מוסך, נגריה, חבילות לחיילים, מתפרה, מחסן בגדים, אולם קולנוע. האחרונה בשרשרת היתה המכבסה. עכשיו. ינואר 2023. התהליך הושלם. משמח? מצער? ככה זה. אולי, כמו שג'וני מיטשל אומרת, אתה לא יודע מה יש לך עד שאין לך את זה.

ועכשיו השאלה: מה פתחו? מה יפתחו?

נעה זית היא חברת גשר. ספרה "ארבע אחרי הצהריים" זכה בפרס ספיר לספר ביכורים, לשנת 2009.