הומאז' לחדר האוכל של פעם | חומי קינן
השהות הכפויה במלון "לאונרדו" בטבריה החזירה לנו את חדר האוכל הקיבוצי, עם בונוס של תפריט משופר. חזרנו אל שמירת המקומות, אל המרכלים "מי בא עם מי" ואל ילדים שמתרוצצים בין הרגליים
במלאת חודש ויותר לשהותנו במלון "לאונרדו" הטברייני, מצאתי לא מעט קווי דמיון בין חדר האוכל הנוכחי, לבין חדר האוכל הקיבוצי בשיא תפארתו.
לא, לא, הדמיון אינו בתפריט המגוון והעשיר בוקר צוהריים והערב , ויסלחו לי כל האקונומים ורכזות המטבח שלנו מדורי דורות. המרחק הוא ת"ק פרסה אם לא למעלה מזה לטובת השף של המלון.
מה שכן, אני מוצא קווי דמיון אחרים, לא פחות חשובים:
בראש וראשונה, לוותיקים השוהים במלון יש מקומות קבועים גם כאן, ושום מלחמה לא תשנה סדרי-עולם!
מישהו ניסה להזיז פעם את סבתא אסתר של זיוה לבית אלק ממקום מושבה הקבוע בחדר האוכל או בבית התרבות בחדר הטלוויזיה? אין מצב! על הכיסא שלה היא הניחה כרית והוא היה רק שלה.
כאן התמונה "רכה" יותר: הוותיקים, בעלי המקומות הקבועים, לא יגידו לך כלום, אבל המבטים, או-הו, המבטים המצמיתים שלהם מרמזים, שעליך למצוא מקום ישיבה אחר ומהר ככל הניתן.
מעניין לעניין באותו עניין :
זוכרים את השולחן האסטרטגי המתצפת על הבאים והנכנסים, ומתלחשש מפה לאוזן?
זהו השולחן המבחין על נקלה מי נכנס עם מי, איזו משפחה מתבוששת להגיע, ואיזה צמד מכריז עם בואו שהפך לזוג רשמי.
לא אסגיר את שמות חברי הקיבוץ המאיישים את העמדה האסטרטגית כאן במלון, לא נעים. אסתפק ואציין שבאי השולחן נמנים עם הקיבוץ השכן במעלה ההר, הקיבוץ שעלה לקרקע במסגרת "חומה ומגדל", שבזמנו קבוצת הכדורעף שלהם עשתה חיל, וגביע המדינה בכדורעף שוכן לו עד היום במקום של כבוד בבית התרבות של חניתה...
זוכרים את הימים, שילדים קטנים התרוצצו בינות שולחנות הסועדים באין מפריע?
אם כן, עליי לבשר שהזמנים האלה שבו אלינו ובגדול!
"לאונרדו" ייחודי בבעלי החיים שמנהליו מאפשרים להכניס לחדרים (שאפו גדול לבעלי המלון), וכמובן בכמות הילדים הרבה הנמצאת כאן, "בלי עין הרע" כפי שאמי נהגה להוסיף.
הכל טוב ויפה , אבל מה קורה כאשר "הזוועטוטים" ( כל הזכויות שמורות לאביחי אילן חד-הלשון), מתנגשים בך בדרך לדלפק וצועקים מקצה לקצה?! לא נעים וכן נורא.
מה אומר ומה אלין, גם שלושת נכדיי נמנים עם החבורה ההומה, וזהו הרגע המתאים ליטול קורה בין עיניי.
מי לא זוכר את מלחמתו העיקשת של דלומי בכולבויניקים, במלחמת העולם שניהל לסילוקם? קשה להאמין, האקונום המיתולוגי התיש אותנו במשך שלוש אסיפות רצופות, עד שהשיג את מבוקשו ו"המפגע" לתפישתו אכן הוסר לעד.
גם כאן אין ציבוריות על השולחנות , אך כמות המזון הנשפכת לפח - מחרפנת אותי!
לא יודע, יתכן שנותר בי שמץ מתקופת הצנע, או שזוהי תולדה של חינוך, לא משנה.
בראותי את כמות המזון האדירה שנזרקת לפח, פשוטו כמשמעו, אני מתוסכל ומיואש.
כאן המקום לספר סוד כמוס: בשקט ובחשאי כאשר אורנה זוגתי אינה מביטה, וכשלימור נכדתי אינה שמה-לב, אביה שקד ואני פוזלים לשולחן נטוש, ולוקחים משם לחמנייה טרייה ושלמה (כמעט), ירק מיותם, פרי עזוב וחריץ-גבינה טעימה.
עתה, משנחשף הסוד אני מצפה ל "מי שברך" עצבני שינחת עלינו מכיוון נשות-המשפחה שסופרות לנו קלוריות. שמיים, בקשו רחמים עליי...
לקראת סיום, הערה רצינית שאינה קשורה כלל לחדר האוכל הקיבוצי:
בכל מלון ישנם עובדים, ,רובם ככולם זרים, שתפקידם לנקות ולרצות את האורחים, כמעט מסביב לשעון.
אלו הם "אנשים שקופים", העובדים בחריצות, נחבאים אל הכלים, ועוסקים בעבודות הפשוטות ביותר.
אני יודע, זוהי דרך העולם ואין מה לעשות, ולמרות זאת, אני מייחל ומתפלל שכל דיירי המלון ובמיוחד אלה הנמנים עם קהילתנו, יזכרו שהאנשים השקופים הללו, הממהרים למלא כל רצון וגחמה של אורחי המלון, העובדים הזרים הללו, הינם דמויות אנוש בעלי משפחה. גם להם יש רצונות, רגשות , תקוות ומאוויים, והם ראויים למלוא תשומת הלב וההוקרה מאיתנו.
חוששני שככל שהזמן חולף, קהות החושים שלנו מתעצמת. הלוואי שאתבדה.
חדר אוכל ב"לאונרדו". מסורת המקומות השמורים נמשכת (צילום: חומי קינן)
חדר האוכל
חומי, יפה תיארת את המתרחש בחדר האוכל, נהנתי לקרוא , הצלחת להעלות חיוך על פני. 🌹
היי חומי
א. תזכור שהוותיקים הסורקים את הכניסה ומצקצקים זה עכשו אתה : ) ב. אצלנו ביערות הכרמל אוספים אחת לחודש טיפ ומחלקים לצוות העובדים הכביכול "שקופים". אצלנו יש יחסים מאד חמים אתם. ג. שמעתי מרעיה שאתה ממשיך את מסורת שבתרבות בימי חול. אשמח שתצרף אותי לקבוצה הרלבנטית או עדיף תשלח לי את ההודעות על האירועים הצפויים ואולי אצליח להגיע... חג שמח חומי!!!! וד"ש לכל הקיננים.