לבקשתה, כיביתי את הטלוויזיה לאלתר. לו רק היה ניתן לכבות את המלחמה הארורה בלחיצת כפתור

"סבא, תכבה את המלחמה"

הנכדות היו בקומה הראשונה. סבתא שלהן הפעילה אותן בפעילויות יצירתיות. הן היו מרוכזות וקשובות. העולם שלהן היה – לכאורה  - שקט ויציב. כשהן שוהות בביתנו הטלוויזיה כבויה. בעוד אנחנו שומעים את רקיעת סנדליהן על המדרכה המובילה לביתנו, אות וסימן לבאות, אנחנו ממהרים לכבות אותה. אם אני מצליח, אני מתיר לעצמי לצפות בשידורי המלחמה, אני עושה זאת בטלוויזיה המצויה באחד משני החדרים בקומה העליונה. אתמול, לפתע, הפתיעה אותי הנכדה הגדולה. התחשק לה זמן קטן של איכות עם סבא. היא דילגה על 12 המדרגות בקלילות ובמהירות. לא הספקתי לכבות. היא שמעה את הקולות וראתה את המראות ואמרה לי "סבא תכבה את המלחמה".

כיביתי אותה לאלתר, כאילו הייתה זו מלאכת כיבוי של עמוד אש דקיק שזה עתה החל להיתמר, נשיפה אחת ודי. ואז חשבתי על מושגים שונים: המשמרת שלנו. נרדמתם בשמירה. תפסו אותנו עם המכנסיים מופשלים. והתחינה, שגלומה בה הודאת כניעה - תשמור על העולם ילד. ומשהו בי זעק אז: לא. ילדים לא אמורים לשמור על העולם. אנחנו, המבוגרים, אמורים לוודא כי יישמרו מפניו. שלא יאונה להם כל רע. שדבר לא ישרוט את נפשותיהם הרכות. שלא ייחשפו לרוע שבעולם ולאכזריותו. צחקנו, השתעשענו, התחבקנו. אמרתי לה כמה היא טובה ויפה ומוכשרת. כמה היא אהובה. עיניה נצצו. אילו רק היה ניתן לכבות את המלחמה הארורה הזאת בלחיצת כפתור.

מנהיגים מהבטן

שני המנהיגים החשובים ביותר בעת הזו, ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון בה, נתניהו וגלנט, פועלים מהבטן. בכל הופעה ציבורית הם משפריצים מיצי קיבה מפיהם. הם פועלים ממקום שבו נהרגים ונולדים זעם ונקמה, שהם תוצאה של עלבון והשפלה - מהבטן. בימים אלה בטנם, כמו גם בטניהם של רובנו ככולנו, מתהפכת. אבל בהבדל מרובנו - הם מנהיגים. מהם מצופה לפעול מהשכל הקר ולא מלב מורתח ומבטן מתהפכת, המלאה  צפרדעים, אשר קרקורן מהדהד בכל "מסיבת עיתונאים", שבה הם רושפים זעם עלבון.

לעומתם, גנץ נראה כמי שמצליח לכבוש את הזעם; גם עליו ניכרים אותותיה הסוערים של המלחמה, אבל הוא משליט את המחשבה על הרגש. הוא אינו מתלהם כמו עמיתיו. עם תום מועד השחרור הקצוב של  המנות היומיות, הזעומות (בהינתן שכל אדם הוא עולם ומלואו, כמובן), בעל כורחה ישראל עתידה או-טו-טו להיקלע אל דילמה שאין אכזרית ומייסרת ממנה:  להמשיך להעמיד את נושא החטופים כמטרה עליונה ולהילחם על שחרורם בכל מחיר (לרבות כניסה רשמית להפסקת אש  מתמשכת) או, לחלופין,  להעמיד בעדיפות ראשונה את ריסוק החמאס ומיטוטו, כאשר הזעם, העלבון וההשפלה, מיתרגמים לנקמה.

לא מן הנמנע, כי בניגוד לתפיסה שאותה מקדמים מנהיגי הבטן בכל הצהרה שהם נושאים, לפיה ככל שהחמאס יוכה חזק יותר וכך אולי יגבר הסיכוי לשחרור מספר רב יותר של חטופים,  עלול להתברר, לחרדתנו,  כי מי שישלמו מחיר איום ונורא על יישום תפיסה של העדפת המשך הלחימה, נהיה אנחנו.  

ערבות הדדית

יש קיבוצים שעד השבעה באוקטובר היו דוגמה לערבות הדדית ומתאריך זה הם מופת לה.

גנץ, גלנט, נתניהו. עלבון והשפלה הם יועץ רע (צילום לע"ם)