הרס שגרם במערכות השלטון ובחברה כל כך מקיף, עד שפירושה של "לקיחת אחריות" תהיה מבחינתו הודאה בכך שכל חייו הם בגדר כישלון קולוסאלי

בנימין נתניהו איננו מוכן לקבל אחריות על מה שאירע בדרום הארץ בשמחת תורה. אין צורך להיות מופתעים. גם אין טעם לדרוש ממנו שיעשה כן, ולו רק מפני שכל "נטילת אחריות" מצדו תהיה רק מן השפה ולחוץ. מעבר לזה, האחריות שהוא נדרש כביכול ליטול היא כל כך נרחבת ועמוקה, הנזק שהמיט על ישראל הוא כל כך כולל, כל כך רב פנים ורב שנים, ההרס שגרם במערכות השלטון ובחברה כל כך מקיף, עד שפירושה של "לקיחת אחריות" תהיה מבחינתו הודאה בכך שכל חייו, הפוליטיים למצער, קרוב לוודאי שגם המשפחתיים, הם בגדר של כישלון קולוסאלי. מעט מאוד בני אנוש, אם בכלל, מסוגלים לעמוד בדרישה לעשות כן.

אלא שלא רק נתניהו צריך להודות בכישלון ולקחת אחריות על מעשיו. גם כישלונות ומחדלים צנועים בהרבה משלו עשויים להצדיק חשבון נפש. אמנם זן חדש של מתייסרים הופיע במקומותינו: המתפכחים, אך גם הם ממעטים ליטול אחריות על מעשיהם, ובין השאר להודות בכך שהם היו, וחלקם עדיין, בני ברית יעילים מאוד של נתניהו. תרומתם לחיזוקו של הימין בישראל גדולה.

***

יש לקוות שגם בימין, בעיקר הביביסטי, יופיעו מתפכחים, אבל לפי שעה לפחות, הם צצים בעיקר במחוזות השמאל. שם מגלים לפתע רבים שבני בריתם מן השמאל ה"פרוגרסיבי" בארצות המערב זנחו אותם: הם אדישים לגורלם של תושבי הקיבוצים, המושבים והעיירות של מערב הנגב, אבל מלאי חמלה לגורלם של תושבי עזה. הם עוורים לזוועה שבמעשיהם של אנשי החמס, אך קוראים לשחרור פלשתין מן הים עד הנהר. ממש כמו הסמוטריצ'ים, אבל במהופך. אילו השכילו המתפכחים החדשים להתבונן נכוחה בבני הברית האלה עוד לפני המלחמה הנוכחית, הרבה לפניה, אילו היו מתגברים על הרצון הכל כך מובן, הכל כך פרובינציאלי, להיות חלק מכוחות הקידמה, היו אולי חוסכים לעצמם את כאבי ההתפכחות ואכזבותיה.

זה התחיל עוד קודם, אבל די להיזכר בכך שלפני למעלה מעשרים שנה הציעה ישראל לפלשתינאים להקים מדינה משלהם לצדה של מדינת ישראל. את התשובה קיבלנו בדמות אוטובוסים ובתי קפה מתפוצצים ולמעלה מאלף נרצחים. מספר דומה למספר הנרצחים בשמחת תורה. יש עוד קווי דמיון. למשל, עוצמתה של השנאה ופראותה של האלימות. או אופי התגובה במערב, במיוחד של השמאל ה"פרוגרסיבי". הברית בינו לבין האסלאם הרדיקלי – ה"ברית האדומה-ירוקה" – איננה דבר חדש. ביסודה של ברית זו בין הפכים גמורים לכאורה עומד עניין אחד – השנאה לישראל וליהודים, גם למערב, כמובן. רשעותה המוחלטת של הברית הזאת, רוע הלב הצרוף שמגולם בה, בשני אגפיה, בא לידי ביטוי בהכחשתה של הזוועה של השבת ההיא בעוטף. מן ההכחשה הזאת משתמע סירוב להכיר בזכותה של ישראל להיות מדינה ככל המדינות. כמו שקבע כמדומני שר החוץ הרוסי, אין לה זכות הגנה עצמית.

***

 יש גם דמיון בין ההכחשה הזאת להכחשה אחרת. הכחשת השואה שירתה בסוף האלף הקודם, ובאופנים שונים ומשונים - כך הוא גם בימינו אלה - את מסע הדה-לגיטימציה של ישראל ושל הציונות: הכחשתו של מה שהוצג כתירוץ-על להקמתה של מדינת ישראל, דומה להכחשתו של הצידוק למלחמה שאסרה ישראל על החמאס. כך או כך, אז, בפרוס האלף השלישי, הסתבר למגינת לבם של רבים מאתנו שתוכניתו של השמאל הציוני, חלוקת הארץ, איננה מקובלת על דעתם של מנהיגיה של התנועה הלאומית הפלשתינאית. מה שעמד אז על כף המאזניים מבחינתם, וקל וחומר מבחינת תומכיהם בשמאל הפרוגרסיבי, לא היה 67', אלא 48'; ה"כיבוש", אם כל חטאת, נפרש מן הים עד הנהר.

"הברית האדומה ירוקה". הפגנה בארה"ב לתמיכה בחמאס (מקור: adl.org)

הימין הישראלי, בעיקר הסיפוחיסטי, צהל לנוכח כשלון המשא ומתן עם הפלשתינאים. בשמאל, בקרב המתנגדים לכיבוש והתומכים בפתרון שתי המדינות, לעומת זאת, לא כולם השכילו להתמודד עם אכזבת הכישלון ועם הסתירה שבין היותם אנשי שמאל ובין עמדת אחיהם לדעה במערב. קשה לוותר על הרגשת שייכות תרבותית-אידאולוגית. אחדים האשימו את אהוד ברק בכישלון המשא ומתן. אחרים אימצו אל ליבם את העמדה ה"פרוגרסיסטית" בדבר אשמתה הקבועה של ישראל בסכסוך עם הפלשתינאים. בבסיסה של הפתולוגיה התרבותית-אידאולוגית מצויה הרגשה סמויה, כמעט מטאפיסית באופייה, שהרג של יהודים הוא איכשהו חלק מסדר הדברים הטבעי, ואילו כשיהודים הורגים, מתערערים סדרי בראשית. אינטלקטואלים ישראלים לא-מעטים תרמו תרומה משלהם לשיח הביקורת האנטי-ישראלית.

***

אוניברסיטאות עלית במערב כמו גם כתבי עת מובילים, פתחו לפניהם את שעריהם לרווחה. הניו יורק טיימס, הניו יורק רוויו אוף בוקס, הלה מונד הצרפתי וכיוצא בהם, כולם כתבי עת שסובלים מהטיה "ביקורתית", ולמעשה אנטי-ישראלית, עקבית, שמחו לפרסם מאמרים שהציגו את ישראל כ"מדינה רעה" (אווה אילוז למשל), כמימוש של מיזם קולוניאליסטי, כאשמה העיקרית, אם לא הבלעדית, בכל הרע שמתרחש באזורנו. רבים תמהים תמיהה גדולה לנוכח האנטי-ישראליות האנטישמית שמתגלה דווקא בחוגים משכילים ונאורים. גם לישראלים האוניברסליסטים, שמוצאים בית חם בקמפוסים האמריקאים ועל דפי המדיה ה"ביקורתית" ומסכיה תרומה מסוימת לתופעה הזאת. כשם שהחמאס הכין לאט ובשקט, "מתחת לרדאר", את מסע הרצח שלו, כך גם התבשלה לה לאטה ולא כל-כך בשקט השנאה שמתפוצצת לנו היום בפרצוף, וישראלים לא מעטים השתתפו בבישול הזה. כל מי שהתנסה בוויכוחים על ישראל בחו"ל, שמע בזמן כלשהו, כשנסתתמו טיעוניהם של המלעיזים, ש"הרי גם גדעון לוי אומר את זה". אפשר לשבץ במשפט הזה מספר לא מבוטל של שמות אחרים.

קשה כמוות אהבה וקשים מכאוביה של אהבה נכזבת. אפשר רק לנוד לאותם אינטלקטואלים  אוניברסליים-בעיני-עצמם שגילו לפתע שחמלתם של אוהבי האדם ומגיני הזכויות איננה חלה עליהם. חוששני שגם אלה שגילו שאינם שייכים למשפחת השמאל הפרוגרסיבי לא ישכילו לגלות אחריות ולהודות שהיו בעצם, ולאורך כל הדרך, רק "אידיוטים שימושיים".

אלחנן יקירה הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית.  כיהן כראש החוג לפילוסופיה