לא יודעת כמה שנים עוד נשארו לי. אני רוצה לחייך ברגעים האחרונים של חיי

זה לא זיכרון שמח, אני מצטערת. זה זיכרון של מסיבה, בגיל מאוד מוקדם כנראה. אחרת, הייתי זוכרת יותר. עמדנו, ילדי הגן והגננת, בתוך הגן. ההורים ושאר המוזמנים עמדו בחלונות מסביב. הגן שלנו היה צריף קטן, לא היה מקום לכולם בפנים. היינו אמורים לדקלם לפי הסדר. כל אחד אמר משהו, ואז בא זה שאחריו. הגיע תורי, נאלמתי דום, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. אמא שלי, שעמדה בחלון, הביטה בי במבט תשעה באב. זה מה שאני זוכרת. שום דיבור, שום חיבוק אחרי.

בעממי ובבית הספר התיכון דווקא דיברתי, לא הייתה בעיה. התחלתי להרגיש בעיה בצבא. הייתי בקורס אלחוט, היינו כיתה קטנה בסך הכל. היה לי קושי עצום להתבטא. זה המשיך באוניברסיטה. בכימיה, שלמדתי שנה אחת, ובכלכלה לאחר מכן. זה היה שילוב של הרקע שלי, ושל המייל שוביניזם שמסביב, שהיה מחריד בכלכלה באותם ימים. בשנה א' היינו עשר בנות בכיתה של כ-300 גברים. בנות לא דיברו אצלנו בכיתה. מזכירת החוג נתנה לנו תמיד לחכות, עד שהיא הואילה בטובה להסתכל עלינו. אני ממש איבדתי את יכולת הדיבור באווירה הזאת.

זה לא השתפר במקום העבודה שלי. עבדתי במשרד התעשייה והמסחר במשך חמש עשרה שנה. כל פגישה עם מישהו שלא הכרתי הייתה טראומטית. לאחר שמוניתי להנהלה, לא הזמינו אותי לשתף בהתרשמויותיי בישיבות. באותה תקופה, התחלתי להתראיין ברדיו, ולהרצות בפורומים שונים. כל הרצאה הייתה סיוט, למרות שתמיד דיברתי איכשהו. לא יודעת כמה הרגישו את זה, לא אמרו לי. גם כאן, זה היה צירוף של טראומת ילדותי עם המייל שוביניזם שמסביב. היינו רק כלכלניות מעטות במשרד, וכל גבר הכי אידיוט כמובן נחשב יותר

מאיתנו.

הבעיה נפתרה רק כשהגעתי למבשרת ציון. שנה לאחר מכן פרשתי לפנסיה מעיתון גלובס, וקצת מאוחר יותר התחלתי להרצות במכללה. לא יודעת מה בדיוק עבד עליי. זה שהרציתי כל שבוע, או היוגה שעשיתי כאן, שהייתה טובה ואפקטיבית באופן יוצא מהכלל. בשלב מסוים, התחלתי גם טיפול בשיטת אלכסנדר. זו שיטה לשחרור הגב והצוואר, שנולדה מבעיית דיבור של מייסדה. המורה הייתה טובה, הפכנו לחברות,  אולי זה עזר לי. היום, אין לי שום בעיה להתבטא. לעומת זאת, יש לי בעיה לעמוד במשך שעות על הרגליים ולהרצות.

היום, גם אין לי שום בעיה לספר את זה. בן זוגי כועס עליי, אבל אני מרגישה שאני חייבת לשתף את הדברים, ולהתרוקן. חייבת לדבר, דווקא עכשיו לקראת הסוף. לא יודעת כמה שנים עוד נשארו לי. אני רוצה לחייך ברגעים האחרונים של חיי.

שיטת אלכסנדר. הגב והצוואר השתחררו (התמונה מוויקיפדיה)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג:  עידן השוק החופשי