אם בעבר ראיתי באיומי ההכחדה כלפינו סוג של דברי רהב נוסח "קול הרעם מקהיר", מה-7 באוקטובר הכל השתנה

גדלתי עם אנשים וחברים שעבורם בית מלון נחשב למוסד "בורגני"; כמו, למשל, "מונית ספישל". משתמשים רק כשאין ברירה. למה שישרתו אותי שיגישו לי, שיכבסו לי? מה זה, קיבוץ שיתופי?!

 

וכך, בעידן שהיה עדיין מקובל לישון אצל חברים, כשיצנו לטיול של יומיים שלושה, השתדלנו לממש את האופציה החברית. היום אנחנו אצלם, מחר הם אצלנו. יש כמה חברים שביתם הוא לנו כבית.

 

חופשות של שבוע מימשנו באמצעות החלפת דירות עם תושבים מירושלים, שחיפשו חופשה בישוב סמוך לים. גם להם היה מה להציע: בית רחב ידיים הצופה אל העיר העתיקה ואפילו את אחת משתי המכוניות, בימים שחבר קיבוץ עוד לא ידע מה זה רכב פרטי. למי שחיו בשעתם בדירת 80 מ"ר, זאת היתה מציאה. ברחנו מהלחות של החוף אל הקרירות ההררית. כך נהגנו במשך כמה שנים, עם אותה משפחה.

 

פעם אחת, תיאום התאריכים בחופש התפקשש, והם "בגדו" בנו עם משפחה אחרת מהקיבוץ. לקחנו את זה קשה. נפרדו דרכינו. בשנה שאחרי הם חיפשו להם חוף ים אחר ואנחנו גמרנו עם סיפור ההחלפות.

***

עידן ההפרטות והצורך לעשות כסף מכל נכס אפשרי בקיבוץ, הביאו עמם, בין היתר, את מסחור חגיגות השבועות – סלינו על כתפינו לאורחים, כולל ארטיק ומיץ ב-50 ₪ - ואת חדרי האירוח, לימים הצימרים. אין עוד לינות חינם. כשתתארח אצלי - תשלם לקיבוצי, ולהפך.

 

פרק הלינה במלונות שלנו התחיל מאוחר יחסית ובהדרגה עם בוא הנסיעות לחו"ל, שאני לא מת עליהן, בעיקר בגלל מה שלפני ואחרי. התור בנמל, הדיוטי פרי, השהייה הארוכה במטוסים: הרבה חמוץ עד שמגיעים למתוק. עוד טיפת לימון הם הכייסים שנתקלנו בהם בכל טיול שני. לא יודע למה דווקא אנחנו. יבולם אמנם היה דל, את השטרות שמרנו צמוד לגוף, אבל תחושת ההשפלה, הצורך לבטל את כרטיסי האשראי שהיו בארנק ושאר מרעין בשין, קלקלו את הטעם לזמן רב.

 

 

הגליל המערבי, מבט "מהכלוב". הווי חברתי רב עדתי (צילום: עזרא דלומי)

 

הפעם הראשונה שיצאנו לחופשה במלון בשביל מלון – אחרי מיצוי האכסניות וה-B&B, הייתה עם שובנו לקיבוץ משנות עבודה בירושלים.  וגם לזה הייתה מטרה: התברר שנותרו לנו הצגות וסרטים בכרטיסי המינוי. נסענו כדי לממש.

 

הכנסיה הסקוטית התאימה לנו מאוד: קרוב לתיאטרון החאן, קרוב לקולנוע לב סמדר. שני מוסדות מיוחדים ואינטימיים, רחוקים מחרושת התרבות שהתנחלה בקניונים.

***

ולמה אני מחנטרש את כל זה? כי עכשיו, במסגרת "ההתפנות", אנחנו תקועים במלון כבר חודש ואני חווה מהו הדבר הזה. אני ממלא בחזקה שלישית את מה שהחסרתי בחיי. לא רצית יומיים מלון? קבל חודשיים!

 

מכיוון שזהו מלון שהיה מושבת ונפתח מחדש לנוכח המצב, התנאים בתחילה היו אלמנטריים, אבל הצוות מאוד משתדל והמצב משתפר תוך כדי תנועה. כך גם האוכל. ומכיוון שמתקני ספורט ובריכה מחוממת אין בו, התשתית לפדלאות, שממילא קיימת בשהייה ארוכה במלון, היא כאן על סטרואידים. מעבירים את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן.

 

הישיבה בלובי בין ארוחת בוקר לצוהריים מזכירה לי את השבתות בקיבוץ "של פעם". בעשר בבוקר גומרים לאכול את השמנת והחלבה – מותג, אשר אוי לאקונום שהעז לקמצן בו - ונשארים לשבת בציפייה לבוא הצ'ולנט של הצהריים, כדי לדוג ממנו ראשונים את הקישקע והביצים הקשות; או, בעצם, את המעט שנשאר מהם בעקבות הזלילה הלילית של בני הנעורים, שנהגו לפרוץ למטבח ולקלף את "החלקים הטובים" של הצ'ולנט מן הקערות שבתנור.

 

רוב אורחי המלון הזה, כמו גם עובדיו ומתנדביו, הם מפונים מישובים סמוכים זה לזה בגליל המערבי, כך שמתחיל להיווצר הווי חברתי רב עדתי – של יוצאי בריה"מ, תושבי הכפר הערבי, קיבוצניקים ומושבניקים. אורחים שזמנם בידם נוטלים חלק בעבודות המקום ובכל מיני מבצעים.

 

רובנו אנשים מבוגרים ויותר, כך שאפשר להעניק למקום גם תארים המקובלים בדיור מוגן: "ותיקון", "ותיקן" "מועדון השיבה הטובה" "בית שארית החיים" ועוד כיו"ב.

***

אני, מתוקף עבודתי במכון ממרי לחקר תקשורת המזרח התיכון, ועל הדרך מתוקף עריכת האתר הזה, מרותק רוב שעות היום למקלדת ולמחשב. מצד אחד – אסקפיזם מוחלט, כמעט מנותק מאנשים ומצפייה בטלוויזיה; מצד שני, למקרא התרגומים היוצאים מן העיתונות הערבית בהקשר למצב, זהו אסקפיזם מעיק. מדחי אל בכי. זו בריחה אל מחוזות החרדה והדאגה.  

 

אם עד כה ייחסתי להסתה ולאיומי ההכחדה מצד ארגוני הטרור, האסלאם הקיצוני ולא רק הם, כאל תעמולה נוסח "קול הרעם מקהיר", מה-7 באוקטובר הכל השתנה.

 

בדיוק בגלל זה אינני יודע עדיין מה לכתוב על האירוע שעוד לא נמצא לו שם. (אולי נקרא לו "סופות בנגב 2"[1], כמו "לבנון השנייה"). ייתכן שאני חושש לחפור בזה בגלל המסקנות שעלולות לנבוע לגבי המצב.   

 

ולכן אסתפק, בשלב זה, בשלוש הערות:

א. א. כמו ב-6.10.1973, כך גם ב-7.10.2023, למדנו שכשיש קונצפציה, אין צורך במודיעין. 

ב. ב. ליבי לדובר צה"ל שמציג את אימת מנהרות החמאס ואכזריותן, בלא שיוכל לומר שניבנו תחת עינו הפקוחה של נתניהו.

ג.  ג.  פרס הפטריוטיזם (כנפי עוף עם רקע אדום) מוענק לרותם סלע ולבנק דיסקונט שדחו לנו בשלושה חודשים את תשלום המשכנתא.

    (המשך יבוא).

 

 

רותם סלע. הבנק מחרף נפשו עבורנו