אצלנו כולם בעד ראש גדול ונגד מגלומניה, מבלי לראות שזה אותו דבר

אמרו את זה קודם לפני. לא משנה. (אריק איינשטיין)

אני מבקש לדבר על השיר של אריק איינשטיין ושל מיקי גבריאלוב, "אני ואתה נשנה את העולם". השיר הזה הוא הזמנה למגלומניה. השיר צופה מראש שתיים מתוך ההתנגדויות הצפויות, ומגיב על שתיהן. האחת היא: אמרו את זה קודם. שזה אותו דבר כמו לומר: מי אתה חושב שאתה? תגובת השיר היא ניפנוף: זה לא משנה. השניה היא: יהיה לנו רע. גם את ההתנגדות הזאת השיר מנפנף: אין דבר, זה לא נורא. יש עוד התנגדויות רבות, אך השיר אינו ממשיך למנות אותן, כי הוא סומך עלינו שהבנו את הפרינציפ: לנפנף.

מדוע לנפנף? משום שהן עובדות לא רלבנטיות. שתי העובדות הרלוונטיות היחידות הן, ראשית, שיש צורך דחוף בשינוי; ושנית, שאין בידינו שום ידיעה שאני ואתה איננו יכולים לשנות את העולם. כלומר, אולי זה נכון. אולי אין איש יודע. זאת בדיוק הנקודה: אנו בספק, ואנו חייבים זה לזה, ולעצמנו, ולאלוהים, את ההנאה שבספק. הייתה פעם בדיחה כזאת: זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי. על כך השיבו חוכמולוגים: זה שרודפים אחריך לא אומר שאתה לא פרנואיד. אני מבקש לומר: זה שאני מגלומן לא אומר שאני ואתה לא נשנה את העולם.

הזכות להיות מגלומן היא אולי ההבדל החשוב ביותר בין דמוקרטיה לבין עריצות. במשטר עריצות החובה העליונה היא לדעת את מקומך, וזה לא מתיר כל מקום לביטויים של מגלומניה, פרט לכך אם הם מופנים כלפי מי שנמצא מתחתיך בהיררכיה, כמובן. בדמוקרטיה הזכות להיות מגלומן שמורה לכל אזרח בכל הקשר, כולל בהתבטאויות כלפי מי שנמצא מעליך בהיררכיה. מעניין: אצלנו כולם בעד ראש גדול ונגד מגלומניה, מבלי לראות שזה אותו דבר. אנשים אומרים לי כי זו לא אמת, יש הבדל. מגלומניה היא ראש יותר מדי גדול. יש איזשהו קו גבול שאסור לעבור אותו: כל מה שאתה עושה שהוא מעבר למה שנהוג לעשות אבל בתוך קו הגבול האמור, זה ראש גדול. מעבר לגבול אתה מגלומן.

***

תנופת ההתנדבות חסרת התקדים השוטפת את ישראל כיום היא גם תנופה של ראש גדול: זה לא רק שאנשים נקראים לדגל. אנשים גם מניפים דגלים: דגל העזרה למפונים, דגל העזרה לחקלאים, דגל התמיכה בניזוקים, ואפילו דגל העזרה לעוזרים והתמיכה בתומכים. ועוד ועוד. זה ראש גדול בסדר גודל שלא היה כאן מעולם. והכל – אבל  הכל – בתוך גבול. איזה גבול? לכאורה, כל אדם והגבול שלו, מה שטבעי ולגיטימי לחלוטין, ואין עוד מה לומר בעניין. אז אני צריך להתנצל מאוד על טרחנותי: כי יש לי עוד מה לומר בעניין.

מה שיש לי לומר בעניין הוא זה, שפה אין מדובר בכל אדם והגבול שלו: פה יש גבול קולקטיבי. זהו גבול האנטי-פוליטיקה שכולם, כווווווולם, מקפידים שלא לחצות אותו. ואף מצהירים על כך: במלחמה אין לעסוק בפוליטיקה. זהו בלבול מדהים. כי פוליטיקה היא תחום הכלל, או אינטרס הכלל, ואין דבר יותר שייך לאינטרס הכלל מאשר מלחמה ושלום. אלא שבישראל מתכוונים שפוליטיקה היא תחום האינטרסים הפרטיים של אנשים ששולטים בתחום האינטרס הכללי. כלומר רכילות פוליטית. ולכן, כאשר אומרים שבמלחמה אין לעסוק בפוליטיקה, מתכוונים שבמלחמה אין לעסוק ברכילות פוליטית, והתוצאה היא שעוסקים ברכילות פוליטית כל הזמן. ובפוליטיקה במובן זה שבו יש לעסוק ועוד איך – אין עוסקים. נקודה.

למשל: אומרים "יחד", ו"עם ישראל", ואיש אינו שואל, או אומר למה הכוונה: האם הבוסית שלי, ד"ר סאמיה זייד, והקולגים שלי, מוחמד אבו ריא, איהאב עאזר, רוזלין חדאד, ומאיסלון סואעד, הם חלק מן היחד הזה, חלק מעם ישראל? אם כן: מדוע אינם משרתים בצבא? והרי אומרים כי הצבא הוא "צבא העם". אך הרי צבא אינו שייך לעם, אלא למדינה. האם הכוונה לכך שכל בני העם משרתים בצבא? מכאן שהקולגים שלי אינם בני העם? וגם לא החרדים שבינינו? ומה בנוגע לבני משפחתי שחיים בניו יורק, בבוסטון ובטורונטו? האם הם בני העם? אם כן: מדוע גם הם אינם משרתים בצבא ומדוע אין עליהם חובת תשלום מס או זכות בחירה?

מיקי גבריאלוב ואריק איינשטיין. הזמנה למגלומניה

***

זה אולי נשמע קטנוני, אבל אני מבטיחכם שבעיני האנשים שהיזכרתי זה לא קטנוני בכלל, וגם בעיניכם זה לא יהיה קטנוני אם רק תחשבו על ההשלכות. או שאביא דוגמא נוספת, אף היא מן ההקשר הכללי והנוכחי בו זמנית. בהקשר של הסכסוך הישראלי פלסטיני יש בישראל מחלוקת מתמשכת בין חסידי הפתרון הצבאי לבין תומכי הפתרון המדיני. זה מטורף – שהרי פתרון צבאי הוא מדיני, שהרי הצבא שייך למדינה, כאמור, אלא שכאשר קוראים לצבא "צבא העם" אז אפשר לשכוח את זה.

ובאמת כל המדברים על המטרה של המלחמה הנוכחית, בין אם הם מדברים בשם הממשלה, בין בשם הצבא, בין הם פרשנים או אזרחים שאומרים מה לדעתם צריכה להיות המטרה, בין אם הם פרשנים ששואלים מהי המטרה, בין אם אנשי תקשורת: אין בינהם אפילו לא אחד או אחת שמדבר על מטרה מדינית. אני יודע שאמרתי את זה קודם, ובאמת אני טרחן לא נורמלי, ועלי לבקש סליחה: כולם מדברים על היעד המעשי, מזה, או האוטופי, מזה, רק לא המדיני.

מטרתה המדינית של מלחמה היא שלום. כיצד? לכך שלוש תשובות: על ידי שכופים על הצד השני הסדר שלום לפי בחירתנו, או על ידי שכופים על הצד השני משא ומתן לשלום, או על ידי שמשמידים את הצד השני. מובן מאליו שב"הצד השני" הכוונה לאומה הפלסטינית ולא לארגון הטרור שעמד עד לאחרונה בראש הפלג העזתי שלה, שאותו מנוי וגמור עם ישראל כי יש להשמיד. ואכן השמדת ארגון הטרור האמור נראית כיעד מעשי למלחמה שבלעדיו אין אפשרות להתקדמות כלשהי אל עבר יעד מדיני כלשהו, ועל כן הוא בגדר הכרח בל יגונה:  אך כשלעצמו אינו יעד מדיני.

אמנם יש בישראל אנשים רבים הדוגלים בהשמדת הצד השני ככזה. ההבחנה בין האומה הפלסטינית לבין ארגון הטרור שעמד עד לאחרונה בראש הפלג העזתי שלה אינה רלוונטית בעיניהם. הללו דוגלים בתוכנית השמדתה של האומה הפלסטינית, כלומר בטיהור אתני. זוהי אכן מטרה מדינית, כלומר תוכנית מדינית. רבים מהם מצהירים על כך מפורשות, בצורה גלויה יותר בערוץ 14 ובצורה גלויה קצת פחות בערוצים האחרים. יש להם נציגות הן בכנסת והן בממשלה. כל זה ידוע לכל ואינו סוד.

מה שאינו ידוע לכל הוא דבר זה, ששמעתי לראשונה מפי מורי, יוסף אגסי:  כאשר יש על המדוכה פתרון מדיני אחד בלבד לבעיה מדינית בוערת, כלומר, כשאין לפתרון האמור שום הצעה חלופית, פתרון זה היא אשר ימומש בסופו של דבר, גם אם רוב העם נגדו. כן, אני יודע: הרגע אמרתי שפתרון שתי המדינות אינו הצעה מדינית. זוהי אמירה מרחיקת לכת. לכל הפחות נדרש הסבר: מה חסר לפתרון שתי המדינות כדי להיות הצעה מדינית? לשאלה זו אני מבטיח להקדיש את רשימתי הבאה.