‏                                                                                    ‏

 

האסון בשמחת תורה שב ולימד על חיוניותם של כלים שהמדינה חשבה למיותרים: התיישבות, הגנה מרחבית, יצור חקלאי מקומי  וחברה אזרחית חזקה

 

האסון שאירע בשמחת תורה, ב-7.10.23, הוא תוצאת עיוורון שפקד את כולנו. כולנו כולל כל אלה שטוענים שהם ידעו והתריעו.

אפשר לומר כי העיוורון היה גם תוצאה של אשליות "חיוביות". אשליה כי ניתן להשיג באמצעות צעדים מדיניים, הקטנה של כוונות החמאס למוטט את מדינת ישראל. מה שמתחייב לכן עכשיו זאת התפכחות. החמאס הוא מה שהתגלה לנו ולא מה שרצינו שיהיה.

 

יש כאלה שההתפכחות עבורם היא עשיית חשבון מידי עם הנושאים באחריות לתוצאות האשליה ולדרוש התפטרותם, בהסבירם כי צריך להחזיר את אמון הציבור בממשל. אבל האמון הנדרש עכשיו הוא של הצבא ולא של הציבור. העוסקים עכשיו בלהיטות בעריפת ראשים, צריכים לשאול את עצמם האם פעילותם זו מגבירה את אמון הצבא בעצמו, או שמא פוגעת בו.

מתוצאות האסון אני למד כמה דברים חשובים שאת תמציתם אציג כאן.

 

קיבוץ, התיישבות וחקלאות

ההגדרה המכוננת של הקיבוץ הייתה "בית לאדם, תנועה לישוב הארץ". ואכן, הקיבוץ גילה כשרון מיוחד לישובה של ארץ ישראל בכך שהקים ישובים שיתופיים היכולים לשבת בכל מקום בארץ לעבד את האדמות ובכך לקומם ריבונות יהודית טריטוריאלית בארץ. כישרון הקיבוצים היה תוצאת אורח החיים השיתופי המאפשר הקמת משק מעורב, חקלאי תעשייתי, תוך קיום חברה עשירה ומודרנית, ותרבות יהודית מסורתית חילונית סדורה. ההתיישבות נפרשה על פני כל הארץ  - לא רק ישוב גבולות, ולא רק תשובה לביטחון; ההתיישבות הייתה גם היעוד של הקיבוצים וגם ייחודם.

 

        מאז הקמת המדינה, ולאחר ייסוד הממלכתיות, הפנתה המדינה היהודית הצעירה עורף לקיבוצים. ההוראה הממלכתית הייתה שאין יותר צורך בחברה וולונטרית ובישובים קיבוציים, הכל תעשה המדינה. לאט-לאט זחלה הנסיגה הזו לתוך הקיבוצים שחבריהם התחילו לחשוב גם הם שאין טעם לדבוק באורח החיים הקיבוצי ובייעודו.

        התהליך הממלכתי פגע גם בחקלאות כמסד של ההתיישבות. יותר ויותר נעשה קשה לקיים את החקלאות בתנאים של התנכלות ממלכתית הסיסמה החדשה הייתה כי אין סיבה לקיים חקלאות ישראלית יקרה, ועדיף לייבא את  המזון ממדינות אחרות.

***

        ואז פרץ אסון ה-7 אוקטובר 2023. לפתע הבין כל עם ישראל מהו תפקידם ומקומם של הקיבוצים, מה מקומה ותפקידה של החקלאות. גם בתוך הקיבוצים הובן כי גם אם  חל ויתור על יסודות השיתוף והשוויון, נשאר בתוקף התפקיד ההתיישבותי שלהם. שכן, בבסיס הקיום של הקיבוצים אין הבדל בין בארי לבין כפר עזה.

 

        כאן המקום להדגיש כי ההתיישבות היא גם שדרות, אופקים, כפר ירוחם ומצפה רמון. יותר מכך גם תל אביב היא חלק ממרקם ההתיישבות. התפקיד הנוסף והייחודי של הקיבוצים והמושבים הוא באחיזה באדמות בשטח. במרחבים העירוניים חיים רוב היהודים, אבל את הריבונות הטריטוריאלית אפשר לקיים רק על ידי אחזקה באדמות של המרחב החוץ עירוני.

 

        ראוי לשים לב להבדל נוסף בין הקיבוצים לבין הערים. למדנו עתה בבהירות עד כמה המבנה הקהילתי והשיוך לתנועה ארצית, מקנים חוזק  ויכולת מיוחדים. כל הקיבוצים שנפגעו מצאו עצמם מיד בתוך סביבה תומכת של הקהילה שלהם עצמם ושל הקיבוצים האחרים בתנועה, בשונה מתושבי הערים שנשארו חשופים לחסדי המדינה.

 

        חברה אזרחית מחלום להגשמה

        התקשורת והנסחפים אחריה מלאים בטענות על כי בימים קשים אלו, אין מדינה ואין ממשלה. הכל נעשה על ידי אזרחים בהתנדבות.

        סוף סוף חלה ההתפכחות מאשליית הממלכתיות הכוזבת. עד הקמת המדינה נשאו באחריות לקיום הלאומי רק תנועות חברתיות. מאז ההקמה נולדה האיוולת שאת המדינה יקימו מפלגות וממשלות. ההיסטריה הממלכתית פעלה נמרצות לפרק את התנועות שבלעדיהן אין חברה ואין עם יהודי ולכן אין גם מדינה. פירוק התנועה הקיבוצית, פירוק ההסתדרות ותנועת העבודה, החלשת תנועות הנוער בארץ ובחו"ל, פירוק ההסתדרות הציונות, קק"ל, והסוכנות היהודית, ביטאו תפיסה זאת.

 

        עכשיו מתברר כי בלי חברה אזרחית, אין מדינה. לכן, במקום לקונן על כך שארגונים אזרחיים הם שלקחו על עצמם את האחריות לטפל בשבר, צריך לברך על כך ולעודד את הגרעינים האלה של החברה האזרחית בישראל. צריך לשים לב לכך שבמאמץ השיקום לוקחות חלק חשוב ביותר התנועות והארגונים החוץ ממשלתיים כמו – התנועות הקיבוציות ומושביות, ההסתדרות הכללית של העובדים, קופות  החולים, ההסתדרות הציונית, קק"ל, הסוכנות היהודית, תנועות הנוער בארץ ובחו"ל.

 

 תנועות הנוער. זמן חידוש ההתיישבות בקיבוצים (מאתר השוה"צ)

 חזרה להגנה מרחבית

מיום בו דרכה רגלה של התנועה הציונות בארץ ישראל, עמדו בפניה מבחנים של הגנה על הישוב היהודי. הערבים, עוד טרם היותם עם פלשתיני, לא קיבלו את הגזרה של התיישבות יהודית ורכישת אדמות הארץ.

 

כדי להתגונן ולשמור על ההתיישבות היהודית, הקימו מוסדות העם של טרם מדינה את השומר, ההגנה, הפלמ"ח, שהיו צבא העם.

במציאות של פיזור ישובים בכל רחבי הארץ, היה צורך בנדבך נוסף לכוח המגויס. כך הוקמה ההגנה המרחבית. כל ישוב נקרא לקחת חלק במלחמת המגן. חולק נשק, הוקמו בישובים קבוצות לחימה, הוקם פיקוד מקומי, נחפרו תעלות הגנה, הוקמה רשת קשר ונוהלו אמונים ללחימה. הוקמו סליקים לצבירת הנשק לקראת מלחמה. רשת הישובים הפכה להיות רשת הגנה הפרושה מעליהם.

 

כאשר פרצו צבאות סדירים למדינת ישראל הצעירה, בלמו הישובים עצמם את הפולשים עוד טרם קבלת עזרה של צבא ההגנה הצעיר.

לא עבר זמן רב, ותהליך הפניית העורף להתיישבות, הביא לפירוק רשת ההגנה היישובית. שוב הייתה זו האשליה שהמדינה והצבא נותנים בטחון מספיק.

צריך היה כנראה את מבחן האסון הנוכחי כדי להבין עד כמה מילאו כיתות הכוננות בישובים, השריד של ההגנה המרחבית, תפקיד חשוב בהגנה על הישובים.

 

            מעל כל אלה מרחפת שאלה כבדה. האם ההתפכחות הזו תתקיים לעד או שתחלוף לה ונחזור את דפוסי האשליות? הנה זה יהיה המבחן של היציאה מתוך המשבר והשבר.

 

        לקומם את הישובים

        לא צריכה להיות שאלה האם לבנות את הישובים מהריסותיהם. השאלה היא מהם התנאים לחידוש החיים בקיבוצים.

        בינתיים יש הסכמה רחבה שהכרחי להסיר את האיום הצבאי שיצר החמאס בעזה. בין הפרשנים החרוצים הממלאים את התקשורת יש גם קולות אחרים. יש גם כאלה שאצה להם הדרך לחדש את הפלגנות הפוליטית.

 

        במקביל למאמץ הצבאי, יש להתחיל במאמץ לשיקום החקלאות, הקמה מחדש של ההגנה המרחבית, שיקום כל המבנים ההרוסים בישובים ואף בנייה חדשה נוספת.

        עד כה לא אמרתי מילה על התנועה הקיבוצית - תהליך ההתפכחות יכול וצריך להיות שעתה היפה.

        גרעיני הישובים שפונו, הנמצאים היום פזורים ברחבי הארץ, הם הקיבוצים שלנו. צריך למצוא כל דרך אפשרית להעמיד את הקיבוצים על רגליהם בגלותם הנוכחית, במרכז העשייה התנועתית. זה כולל גם פנייה לתנועות הנוער לחדש הצטרפות לקיבוצים בהמשך לעזרה הרבה שהן מגישות היום למפונים.

 

        כאשר פנינו לעתיד, זו העת לעשייה גדולה. לא רק לשמור על היחד  אלא להפוך אותו כמנוף לעשייה הנדרשת.