מי יתננו רועים טובים, כי עם הרועים הרעים התנסינו די והותר

{א}  וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם: {ב} וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר: {ג} וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ: {ד} וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ: {ה} וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ: {ו} וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן: {ז} וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ: {ח} וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן: {ט} עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא: {י} וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

***

אשר כהן (פרופ׳ כהן, הוא מרצה למדעי המדינה, באוניברסיטת בר אילן):

דרכו של אלוהים , לפי תהלים, היא דרך הנהגת רועה את צאנו - תהילים פרק-כ"ג : {א} מִזְמוֹר לְדָוִד יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר: {ב} בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.

מפרשי התנ"ך מסבירים כי רועה אמיתי ורחמן יודע מתי יש לנקוט גם בדרך קשה וקשוחה, ובשעת הצורך, ביודעו כי נשקפת סכנה לצאנו - לא מהסס לייסר ואף להכות כדי להחזיר את הצאן למסלול הישר והבטוח. גם מנהיג אמיתי הפועל מתוך הכרה באחריות שיש עליו, ומתוך דאגה לעמו האהוב, יודע כיצד לאזן בין השבט והמשענת על מנת להשיב את הסוררים למוטב.

לכל אורך התנ"ך בתקופות שונות מנהיגים שונים בעם ישראל החלו את דרכם להנהגה דווקא מתוך המקצוע הייחודי הזה. מתוך המרעה, בחברת עדרי הצאן והרקע הפסטורלי מסביב: דשא, שמים ומעיינות, מתוך כל אלו צומחת ונבנית דמותו של מנהיג ישראל.

יעקב, משה רבנו , ודוד המלך החלו כרועי צאן ונבחרו ע"י אלוהים "לרעות- להנהיג, את "צאנו"- עמו, הן שלוש דמויות המייצגות רבדים ותקופות שונים בחיי עם ישראל. יעקב- אבות, משה- נביאים, דוד- מלכים.

ניתן לגזור שני עניינים נוספים הקשורים במנהיג. א. על המנהיג להתעלות גם בתחום הרוחני. ב. על המנהיג להיות ענו ושפל רוח .התורה מצויה בשפלי הרוח וכך גם ההנהגה: הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו. על הרועה, מעצם תפקידו, מוטלת אחריות כבדה. מסורות בידו החלטות רבות- משקל ביחס לצאן. עליו להגן עליהם, לסכן את חייו למענם ואף לותר על נוחיות אישית. כל העניינים הללו אכן מצויים אצל שלושת המנהיגים הנ"ל והוכחות לכך מהמדרש ומהכתוב בתורה. יעקב אבינו - "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי."( בראשית ל"א, מ'). דוד - מאבקים מרים מול חיות טורפות:  "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ"( שמואל א' י"ז, ל"ו) , משה - במדרש המפורסם על השה שברח שמשה הרכיבו על כתפיו בדרך חזרה. גם מנהיג צריך לדעת לנווט בין הכוחות השונים בעם, להטות אוזן קשבת למצוקותיו ולכלכל בתבונה את מעשיו והנהגותיו כך שכולם יתפרנסו בכבוד.

 

***

יהושע רוזנברג (ד"ר יהושע רוזנברג עוסק בשימוש ביצירות אמנות בהוראת המקרא) מצטט את זכריה הנביא:

{ב} כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן עַל כֵּן נָסְעוּ כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ כִּי אֵין רֹעֶה: {ג} עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד כִּי פָקַד יְהוָה צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה: ( זכריה י' ב', ג').

השליטים הזרים, השליטים הרעים, מדומים לרועים והעם מדומה לצאן. ה' יפקוד על הרועים הרעים של עמו ויקבץ נדחי ישראל אל אדמתם, והוא בעצמו ימלוך עליהם.

דימוי המנהיגים לרועי הצאן, הוא דימוי שכיח במקרא. כאשר מתבשר משה על מותו הקרב הוא פונה אל ה' ומבקש מנהיג ראוי לעם:

"{ט"ז} יִפְקֹד יְהֹוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: {י"ז} אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".(במדבר כ"ז ט"ז-י"ז).

העם הפונה אל דוד בקריאה שימלוך עליהם אומר לו:

"גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הייתה מוציא והמביא [הָיִיתָ הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא] אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר יְהוָה לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל ". שמואל ב' , ה').

כאשר בא שמואל למשפחת ישי לחפש מלך, מעבירים לפניו את כל בני ישי וה' אומר:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה."(שמואל א', ט"ז, י"א)

 

 

ואן גוך, הרועה 1889. המסירות לעדר ולאדמה

הנביא יחזקאל בפרק ל"ד מדבר על רועי ישראל, שלהם חסרו תכונות מרכזיות של רועה טוב. הדבר התבטא בהתייחסותם אל הצאן. רועים כאלה אינם ראויים להנהיג את העם ולפיכך יועברו מתפקידם:

"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן-אָדָם, הִנָּבֵא עַל-רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל; הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר ד' ה': הוֹי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אוֹתָם--הֲלוֹא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים! אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ, הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ; הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ! אֶת-הַנַּחְלוֹת לֹא חִזַּקְתֶּם, וְאֶת-הַחוֹלָה לֹא-רִפֵּאתֶם, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם, וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם, וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם; וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם, וּבְפָרֶךְ!......".(יחזקאל ל"ד, א-ד)

***

לרועים יש מקום ייחודי בדברי ימי ההיסטוריה האנושית, חוצים את גבולות התרבות, האמונה והזמן. תפקידם כמטפלים במשק החי ושומרי הארץ נתן השראה למספר רב של הוגים, סופרים, אמנים ודמויות דתיות, המשקף היקסמות מאורח חייהם.

במסורת היהודית, רועים היו מטפורה מרכזית למנהיגות והדרכה. התנ"ך, המתייחס רבות לרועים, מציג אותם כסמלים של דאגה ואחריות.

גם הספרות הרבנית דנה במושג הרועה. הרב יוסף סולובייצ'יק, (1903 – 1993), היה רב, ראש ישיבה, פילוסוף דתי, מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי, וממנהיגיה הרוחניים של היהדות האורתודוקסית בארה"ב. הוא אמר: "המנהיג היהודי הוא, בראש ובראשונה, רועה צאן... הרועה לא צריך להתייחס לבני עמו כאמצעי להשגת מטרותיו האישיות, אלא בתור המטרה עצמה". נקודת מבט זו מדגישה את האחריות המוסרית והקהילתית של מנהיג דמוי רועה.

המסורת החסידית, האמונה על רוחניות ומיסטיקה, מציעה נקודת מבט ייחודית על רועים. לעתים קרובות מספרת סיפורים על צדיקים, מנהיגים צדיקים, המשולים לרועים המדריכים את חסידיהם להארה רוחנית.

***

הנרי דיוויד ת'רו, (באנגלית:Henry David Thoreau  1817 –1862) היה סופר, משורר, ופילוסוף אמריקאי. כך כתב: "הלכתי ליער כי רציתי לחיות בכוונה, לעמוד רק מול העובדות החיוניות של החיים, ולראות אם איני יכול ללמוד את מה שיש לו ללמד, ולא, כשבאתי למות - תגלה שלא חייתי." ה"וולדן" של ת'רו משקף את הרעיון של חיפוש דמוי רועה אחר קיום פשוט ומשמעותי יותר.

רועים היו גם מקור השראה לאמנים. הציור האייקוני של וינסנט ואן גוך "הָרוֹעָה" לוכד את היופי הפסטורלי של חיי הרועה, תוך כיבוד מסירותם לעדר שלהם ולאדמה. הצבעים הרכים, הגליות של משיכות הצבע וההתמזגות על הטבע יוצרים תמונה פסטורלית מורכבת ורכה.

מי יתננו רועים טובים, כי עם הרועים הרעים התנסינו די והותר.