האם מי מהמשפחות השכולות עשויה להתנחם בידיעה כי יקירם נפל במלחמה שעצימותה נמוכה?

עצימות נמוכה

בפעם הראשונה. שבה שמעתי  את הביטוי האומלל, המקולל, "מלחמה בעצימות נמוכה" חשתי צמרמורת וקיבלתי פריחה. בפעם השנייה - התעורר וקם בי זעם. החל מהפעם השלישית אני רק סובל, כלומר לא סובל את השימוש במונח הארור הזה. האם מי מהמשפחות השכולות עשויה להינחם בידיעה כי יקירם נפל במלחמה שעצימותה נמוכה?

סב שכול

נכדתו של שלמה שרף, לשעבר מאמן נבחרת ישראל בכדורגל וכיום פרשן בתקשורת, מאי ז"ל, נרצחה במסיבת הטבע בשבעה באוקטובר. השכול מוציא ממנו תעצומות של חמלה ותועפות של זעם. בריאיון מרגש שהעניק כחודש לאחר פריצת המלחמה לניב רסקין בתוכנית הבוקר בערוץ ,12 ניכרה והובעה האהבה ההדדית שהם רוחשים זה לזה. הם מכרים ותיקים וחברים קרובים, מכנים זה את זה בכינויי החיבה שלהם - שליימה, רסקה. במשך דקות אחדות, ברצף, בלי שהמראיין, קשוב וסבלני, קטע אותו אף לא פעם אחת - שפך שרף אש וגופרית על ראש הממשלה.

 אומרים שלא דנים אדם בכעסו. א. מותר לשפוט. ב. שיפוט הוגן, אובייקטיבי, מאפשר, אולי מצדיק, לכנות את דבריו של שרף – מלים כדורבנות, מלים כקרבנות. הביקורת על ראש הממשלה היתה נוקבת, חריפה, מדויקת. הוא שאל שאלות, רטוריות לכאורה, על בריחה מאחריות, על הטלת אשמה על אחרים, על הפקרה, על קונספציה שקרסה, על אזלת יד משוועת, על רפיון ואין אונים. על מחדל בלתי נסבל.

שלמה אהב את מאי, הוא יאהב  עד עולם, אהבת נפש. משפחתה התגוררה במתחם המשפחתי שבנה עבור כולם במושב גן חיים. הוא דיבר עליה עם דמעות בעיניים, בלב קרוע, מיוסר מכאב, אבל הוא לא נתן לכאב להשתלט ולהעיב על שיקול דעתו, על שיפוטו המחמיר את מי שהוא, כמו חלק הארי של אזרחי המדינה, רואים בו אחראי-על על המחדל הנורא.

חשוב שדבריו הנוקבים של שלמה שרף יישמעו. בחלוף שלושים ושבעה ימים לרצח נכדתו, שלמה שרף כועס מאוד, אבל הניתוח שלו ענייני. וצריך ואפשר להודות - הוא צודק. ראש הממשלה לא רואה עצמו אחראי למחדל הכבד ביותר שהתחולל כאן מאז קמה המדינה.

חללת

כשהיא פורטת על המיתר הקרוע

של הזיכרון ושל הגעגוע

האם המוזיקה שהיא שומעת

מבורכת או מקוללת

כאשר ברעש רקע היא שומעת

מלה חדשה בעברית - חללת.

החניון ברעים לאחר הטבח. אזלת יד וחוסר אונים (התמונה מוויקיפדיה)