*** 

אל נוכח מעשי הנְבָלָה של בני העוולה מעזה, נראה טעם רע לבוא בדברי תוכחה אל עצמנו דווקא: אך מה הטעם להוכיח את זרע עמלק? מצוות התוכחה מתייחסת אל "עמיתך" כלומר חברך, אחיך או בני עמך. ואני מבקש להוכיח  את עמי על כי אנו מניחים לשנאה ולתאוות הנקם להנחות אותנו במלחמתנו הצודקת. אמנם בכך אנו ממשיכים מסורת ישנה. במגילת אסתר, פרק ט', לקראת סוף המגילה, אנו מוצאים:

וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא-חֹדֶשׁ אֲדָר, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ... נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים... וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן; וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם, כִּרְצוֹנָם. וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד – חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ. וְאֵת... עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא, צֹרֵר הַיְּהוּדִים – הָרָגוּ... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה... וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב – יִנָּתֵן גַּם-מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן, לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם; וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן... וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, תָּלוּ. וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ... וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ... וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף. ...וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. (מגילת אסתר, פרק ט')

***

האם שנאה ותאוות נקם הופכת אותנו ליעילים יותר במלחמה? האם ההבחנה בין קטגוריות שונות של אויב – למשל בין בני העוולה לבין בני העם, כולל נשים, קשישים וטף – מחלישה את כוחנו? האם אמפתיה וחמלה מחלישות אותנו? התשובה המקובלת לכל השאלות הללו היא: כן. זוהי גם התשובה המקובלת בהיסטוריה, כולל כותבי מגילת אסתר, וכולל כותב תהילים צ"ד, המציג את תאוות הנקם כתכונה אלוהית, בתנאי שהיא בצד שלנו כמובן. זוהי גם התשובה האינטואיטיבית: תאוות הנקם נחווית כתאוות צדק. בהנחה שהמלחמה צודקת, תאוות הצדק היא הדוחפת אותנו לנצח במלחמה, ויוצא מכך שתאוות הנקם היא הכוח המניע לניצחון.

מעטים בהיסטוריה הציעו אחרת. בולטים ביניהם הפילוסופים ברוך שפינוזה ויוסף אגסי. לדעתם, השנאה ותאוות הנקם מחלישות אותנו, והאמפתיה והחמלה מחזקות אותנו. אני מדגיש את ההבדל בינם לבין ישוע, שהטיף לאהוב את האויב על רקע מוסרי, והבודהא, שהטיף לחמלה כאמצעי להגיע להרמוניה עם העולם: הללו מטיפים לאמפתיה ולחמלה משום שתכונות אלו מחזקות אותנו במלחמה! אמרו לאגסי: אין מצב שאתה מתכוון לשטויות האלו. השיב:  אני מתכוון בדיוק לשטויות האלו.

מעניין שהאתוס הישראלי שעליו חונכו וגודלו כה רבים מאיתנו, כולל כותב שורות אלה, מציע גשר בין ישוע לבין שפינוזה ואגסי: עדיפות כוחנו, כך אמר אותו אתוס, נובעת מעדיפות מוסריותנו. אדם מוסרי שונא לפעמים, כמו כל אדם, זה מובן, אך הוא לא מתיר לשנאתו להיות גורפת, או להכתיב לו את מעשיו, ואם הוא מנהיג – את מדיניותו. הסמל הזכור ביותר לרעיון זה היה רעיון טוהר הנשק, שהיה שגור בפיות כולנו. אומרים לי: נשקנו מעולם לא היה טהור. נשק, בהגדרתו אינו יכול להיות טהור. זו אמת, כמובן. ובכל זאת, עצם העובדה שדגלנו ברעיון האמור אומרת משהו. ואכן, בכל האתוס של מלחמת השחרור שנאת האויב אינה מופיעה. אפילו בשירו הידוע של חיים חפר, "נאצר מחכה לרבין", שנכתב ערב מלחמת ששת הימים, אין שנאה אלא בוז בלבד, והיא אינה גורפת לכל אויבינו אלא מופנית למנהיג מצריים באופן אישי.

 בשביל הספרדים רצח השור, הוא רצח האלוהים (התמונה מוויקיפדיה)

***

אני עצמי נחשפתי לראשונה לרעיון שאמפתיה, בנוסף לערכה הידוע, מחזקת את כוחנו מול אויבינו, כשהייתי תלמידו של יוסף אגסי. אמרתי לאגסי: יש גבול ליכולת האמפתיה שלי. הוא אמר: זה נכון על כולנו. אמרתי לו: אני מבקש שתשמע לפני שתגיב. אמר: בבקשה. סיפרתי לו שכאשר הייתי כבן 11, הייתי עם משפחתי בטיול באירופה. במדריד לקח אותנו אבי למלחמת שוורים. מה הוא חשב לעצמו. לבושתי, מעולם לא שאלתי אותו, ועכשיו מאוחר מדי. היה זה האירוע המזעזע ביותר בחיי. במיוחד הזדעזעתי מן האקסטזה של הקהל, מן האופן בו הם לגמו מנאדות היין בטוב ליבם עליהם, ומן האופן שבו שכני לספסל הציע לי ללגום אתו. אנשים אלה, סיכמתי את סיפורי, נמצאים מעבר ליכולת האמפתיה שלי.

השור, אמר לי אגסי, בהרבה תרבויות, הוא אלוהים. מה שאנשים אלה עושים (זכורני שהוא נתן קרדיט לאינטליגנציה שלי ולא הוסיף את המובן מאליו: "מבחינתם") הוא לרצוח את אלוהים. מייד נהייתי אמפתי. חשבתי לעצמי: הם לא רק רוצחים אותו. הם מתעללים בו ומשפילים אותו. הצורך בכך הוא הצורך להשתחרר מאלוהים, מה שנתפס לא פעם כמחייב נקמה. ובאמת בעברית תנ"כית, שורש "נ.ק.מ." מתחלף בשורש "נ.ק.ה.". לנקום במישהו פירושו להתנקות ממנו, שפירושו להשתחרר. מובן שזוהי טעות: נקמה במשעבד אינה משחררת מן השעבוד לו אלא להיפך, מנציחה אותו. אבל אז חשבתי הלאה: הללו הם מוגי לב. במקום לראות שכוחו של אלוהים עלינו בא מאיתנו, ובמקום לקחת אחריות ולתת לאלוהים גט כריתות, הם מתעללים בחיה שהם עצמם בחרו כסמל לאלוהים, ללא כל בחירה מצידה.

מתי בדיוק התנערה ישראל מן הדגילה בטוהר הנשק? מתי בדיוק אימצנו את השנאה ותאוות הנקם הגורפת, השוללת כל חמלה – לא רק מהמן, מה שמובן מאליו, אלא גם מווייזתא? מובן כי לא עשינו זאת לגמרי – הינה, במלחמה הנוכחית, צבאנו דאג להודיע לאזרחים על כוונתו לתקוף ולדחוק בהם לעזוב מבעוד מועד. זוהי בעיניי הנקודה מעוררת התקווה ביותר בכל מה שקורה. אך אני מדבר על הלך הרוח הכללי אצלנו. זכורני שבמהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002, ישראל מנעה מן הצלב האדום להיכנס למחנה הפליטים ג'נין לנסות להציל אנשים מבין ההריסות, או לפחות להוציא את הגופות. באחד מימי השישי ערכה רשות השידור את התוכנית השבועית של "בטברנה עם שמעון פרנס", עם הופעות זמרים, הפתעות, ויומולדת בשידור חי, במחנה צבאי מאולתר בפאתי מחנה הפליטים בג'נין, שם עוד עמדו בתים בהריסותיהם עם גופות שטרם הוצאו, וללא ידיעה עם יש עדיין חיים ביניהם. מסביב לרחבה המאולתרת הוצבו שישה טנקים עם הפנים החוצה, והמוזיקה וקולות השמחה בקעו לשמיים. כשסיפרתי על כך מזועזע לחברה, היא הגיבה: כל הכבוד. ככה צריך. לא יכולתי שלא להיזכר במדריד.

 ***

מה יקרה אם ישראל תודיע כי היא מצטערת על הסבל האיום שהיא ממיטה על ראשם של מאות אלפי פלסטינאים שאינם נושאי נשק? שהיא קוראת לאומות העולם לעזור לה להביא את בני העוולה לצדק, תוך מזעור הפגיעה באוכלוסייה האזרחית? שהיא מתכוונת לכבד את זכויות האדם של כל מי שאינו מעורב בלחימה, קל וחומר מי שמניף דגל לבן? שהיא קוראת לאומות העולם להקים מאהלים המוניים לפליטים עם כל השירותים הנדרשים לקיום חיי אדם? שמטרת המלחמה היא להכניע את שלטון בני העוולה ולהחזיר את כל החטופים שלמים ובריאים לביתם? שמרגע שתושג מטרה זו תסתיים הלוחמה, ושלטון בני העוולה יוחלף מיידית בהנהגה אחרת? שמאותו רגע יחל משא ומתן מידי לשלום כולל ובר קיימא בין שתי אומותינו? מה יקרה אם ישראל תודיע כל זאת?

התשובה היא: רק דברים טובים. מעמדנו בעולם ישתפר, רמת מוסריותנו תזנק, אמון העם בישראל בהנהגתו ישוקם, לפחות קצת, לפלסטינאים תהיה תקוה, כוחו של צבא הגנה לישראל יתחזק דראסטית, וכוחם של בני העוולה ייחלש דראסטית. אמת, הצעה זו מזמינה שאלות רבות: אך ידיעה מראש של התשובות עליהן אינה תנאי למאום.