אבא ואמא, אתם זוכרים את הדיסקים שקניתם לי באחת הנסיעות שלנו לרמב"ם - שם  אמא  היתה מקבלת את הזריקה הניסיונית לסרטן שלה - קונצרטים לפסנתר? בדרך כלל היה לכם נהג מונית מעוספיה אבל באותו יום הוא לא היה פנוי, אז אני הסעתי אתכם וקניתם לי את המארז הזה, עשרה קונצרטים לפסנתר של מוצרט. אז כבר יותר מחודש אני שומעת אותם באוטו, וזה כל מה שאני שומעת כשאני נוסעת, את הקונצרטים האלה שוב ושוב ושוב, רק את זה. המתיקות של מוצרט היא כל הזמן ותמיד אותה המתיקות והנפש שלי צריכה הרבה סוכר. מהשביעי באוקטובר.

כי מה שקורה הוא שהמציאות כל כך בלתי נתפסת עכשיו שיש לי, אני חושבת שיש לי, הפרעת זהות. מהשביעי באוקטובר. הולדתם אותי ביחד עם הולדת המדינה ונולדתי ישר למלחמה ולפציעה האנושה שלך אמא, ואבא נשאר להילחם בגשר, והייתי פליטה בת חודש במנזר בחיפה ועד גיל שנתיים. ככה המדינה שלנו התחילה וזה מה שטבע, כנראה, את הזהות שלי, זה והקיבוץ, והגבול עם ירדן, ושדות הכותנה שגידלת, אבא.

שלשום נסענו לסרט בבית גבריאל, בנות הכיתה, קבוצת תאנה. לקחתי אותן באוטו שלי (סיפרתי לכם שיש לי אוטו? מקווה שכן, כי לא נתחיל עם זה עכשיו). כשיצאנו מהסרט האוטו לא הניע. (שכחתי אורות). ביקשתי ממישהו שעבר שם שיעזור לי. הוא הרים את מכסה המנוע וחיבר את הבוסטר למצבר. אבל הבוסטר היה ריק בעצמו (אף פעם לא הטענתי אותו). הוא הטעין אותו קצת באוטו שלו, טוב, לא משנה הפרטים הטכניים, אבל בזמן הזה אנשים מאד אוהבים לעזור ושאלתי אותו מה שמו, הוא אמר, ירום ואמרתי, אני נועה. ופתאום זה נשמע מוזר:  ברגע שהצגתי את עצמי בתור נועה הרגשתי שאני מזייפת זהות, שאני לוקחת אותה ממישהי שפעם היתה נועה אבל זאת לא אני עכשיו. איך אני אסביר לכם את זה? הייתי כמו כפית בכוס מים שהחצי שמחוץ למים נשבר מהחצי שבמים. מהשבעה באוקטובר.

אתם בטח שמים לב שאני לא מספרת לכם מה קרה בשבעה באוקטובר. זה מפני שאני לא יכולה לדבר את זה. בטח לא לכתוב את זה. אבל, אני גם לא רוצה שתדעו. התודעה שלכם נקייה מזה ואני לא רוצה להרעיל אותה. להיפך, אני רוצה שלא תדעו. אני רוצה לשמור על עידן התמימות. שיהיה לי למה להתגעגע לפחות.

בארי, 7 באוקטובר. אני לא רוצה שההורים ידעו (צילום יואל מרשק)