כולנו צריכים להתפכח, חלק קצת יותר

 

ה-7 באוקטובר היה יום נורא; ראשית, בשל אובדן החיים העצום בממדיו. אין תקדים לאבדן בהיקף כזה בזמן שהוא הרף עין. שנית, בגלל האכזריות הבלתי נתפסת של אויבינו – אותה לא ניתן היה להעלות על הדעת עד ערבו של אותו יום וגם לא כעת, יותר מחודש לאחריו. אין מחילה לאותם פשעים אכזריים ואין מנוס ממלחמת חורמה ביוזמיהם ומבצעיהם.

 

לכך נוספה בגידת המדינה במחויבותה לאזרחיה – החל מן ההגנה הבסיסית שלא התקיימה, עקב היעלמות המערכת הצבאית על כל שדרותיה בשעות הראשונות של אותו יום, שגררה הפקרה של  התושבים; המשך בטיפול הכושל בנפגעים ובכל מה שהותירו אחריהם – בתים, שדות, בעלי חיים, מקומות עבודה; וכעת בהתמהמהות בהחזרת החטופים הנמשכת עד היום. וזו רק רשימה חלקית.

 

כל אלו מחוללים טלטלה נפשית קשה ותהיות לגבי דרכנו עד הלום ולאן הולכים מכאן.

רבים מדברים על התפכחות מחלומות על שלום קרוב ועל חיים לצד הפלסטינים נוכח האויב האכזר הניצב מולנו.

 

ואולם גם בתום הטלטלה ניוותר עם השאלה במה עלינו לדבוק, מה עלינו לזנוח וממה להתפכח.  

 

בציר המדיני-בטחוני - האם מי שחזרו והתריעו כנגד מהלכי הממשלות לדורותיהן  מאז 67 בכל הנוגע למדיניות הנוגעת לפתרון הסכסוך עם העם הפלשתינאי וכנגד התוצאות הרסניות של העדר פתרון צריכים גם הם להתפכח?  הם היו אלה שניסו להזהיר לאן מובילה הדרך בה הולכים. במבחן התוצאה אי אפשר להכחיש שהיא הוליכה להסלמה הדרגתית של הסכסוך והשנאה... אלו הגיעו לאן שהגיעו בדורנו. הם לא היו בעוצמות האלה ובהיקפים האלה לפני 50-60 שנה.

בבואנו לבחון מחדש את עמדותינו באשר ליחסינו עם העם הערבי-פלסטינאי אנו ניצבים בפני שלוש  אפשרויות עקרוניות:

 

1.     1. "לחסל" את כל הערבים – בהתאם למשנתו ההזויה של השר עמיחי אליהו, באמצעות הטלת פצצת אטום על עזה, אף כי ברור שפגיעתה תהיה באזור כולו.

2.     2. לברוח מכאן למקום אחר.

3.     3. למצוא דרך חיים משותפת לשני העמים – לנו ולהם.

 

לפי כך, גם לעת טלטלה עמוקה בכל מערך הדעות והאמונות - אלה ששתי החלופות הראשונות אינן אפשריות עבורם - קודם כל מהבחינה המוסרית ולאחר מכן גם מהבחינה הפרקטית, נדרשים לחזור ולחשוב במונחים של החלופה השלישית.

חלופה זו אומרת: אין ברירה, לצד מלחמה נחרצת במבקשים להשמידנו, עלינו לחפש, ביתר זהירות הפעם, את אלה שלא חרטו על דגלם את השאיפה להשמדת מדינת ישראל, שהם חפצי חיים, ולצעוד עימם במסלול שאין בו הסלמה ושנאה. שהרי שנאה כזו אם תבעבע, עלולה לשוב ולהתפרץ.

 

גם בציר האזרחי – הימים אלה מלמדים כי מערכת ערכים שלמה קרסה: זו שבקצה שלה נמצא פורום קהלת, והיו לה גם תומכים, חלקיים או מלאים, במחנה ה"ליברלי" – כולל במפלגות ה"שמאל", ה"מרכז" ואפילו בתוך התנועה הקיבוצית. מדובר במערכת הדוגלת בצמצום תפקיד המדינה ובקידוש התועלת האישית כמניע בלבדי ומוסרי לחיים. בפועל – קריסת מנגנוני המדינה שקרתה באותו יום נורא ולאחריו, היא גם תוצר של אותה תפיסת עולם. מה שמציל את ישראל היום הם המתנדבים – הן בחזית והן בעורף - הפועלים בשם ערכים, כלים ושיטות שונים בתכלית - של סולידריות ועזרה הדדית.

 

אסור לשכוח שאותה תפיסת עולם שילבה ידיים עם השאיפה לשינוי רדיקלי של הדמוקרטיה הישראלית. לכאורה אלה מישורים שונים, אך הם משיקים זה לזה. שכן, שמירה קפדנית על זכויות הפרט היא תנאי הכרחי ליצירת סולידריות עם הזולת וחתירה לצדק חברתי, בלעדיה צפויים לצמוח כאן גופים פוליטיים כוחניים ודורסניים כנגד כל האחר והשונה.

 

וגם כאן, האם מי שהתריע כנגד התהליכים הללו וניסה להאיר מבעוד מועד אודות הכשל הגלום בהם גם הוא צריך להתפכח?

ולסיכום – יש בהחלט מקום להתפכחות ולחשיבה מחודשת אצל כולנו אודות יתר זהירות ובחינת היעילות של כלי זה או אחר, אך קודם צריכים לבחון את עצמם מי שהובילו את קווי המדיניות העיקריים שהוזכרו לעיל ושהוליכו לשרשרת המחדלים ולאסון הנורא שנוצר בגינם.

ברמת הערכים והרוח – נותרת הדילמה האנושית של דמות האדם אותה אנו רוצים להביא לידי ביטוי. מי שמציע אגב התפכחות לאמץ את קווי הפעולה של החמאס יהפוך בעצמו לאיש חמאס.

לצעוד במסלול שאין בו הסלמה ושנאה (המקור: ויקיפדיה)