מה עושים כשבצד השני אין עם מי לדבר? מחנה השלום מעמיד פנים שאין שאלה כזו, בעוד מחנה האנטי-שלום מעמיד פנים שהיא כה קשה שאין מה לעשות, אפילו לא לשאול אותה

אני מבקש לכתוב מחשבות על הסיבות לטירוף, וממילא, על הדרך לסיימו. זוהי אולי מגלומניה מצידי לחשוב שיש לי מה לתרום: אבל מה לעשות? כמו כולם, גם אני כואב ודואג. כמו כולם, גם אני מפחד שאם אדבר אומר את המילים הלא נכונות. אלא שאני אומר לעצמי: כשהתותחים רועמים, אסור למוזות לשתוק, גם אם המוזות לפעמים מדברות שטויות.

נראה מובן מאליו כי כל הסיבות המצויינות תדיר לטירוף הן אמת. בצד הפלסטיני: הייאוש, השינאה, האכזריות, הרוע, אי האחריות, האינטרסים החיצוניים, הכסף האיראני, ותאוות הנקם; בצד הישראלי: האטימות, השאננות, השחיתות ואוזלת היד. די מובן מאליו כי הללו מחזקות זו את זו וכרוכות זו בזו, ישירות ובעקיפין. אזלת היד מזינה את האטימות שמזינה את הייאוש שמזין את השינאה שמזינה את האכזריות שמשחקת לידי הכסף האיראני, שמתחזק את אזלת היד וחוזר חלילה. דומה שדברים אלה ידועים ואין צריך לחן יחזקאלי שיחזור עליהם. וגם אין צריך לחן יחזקאלי שיביע את הפלצות ושברון הלב המשותפים לכולנו, או שיצהיר כי יש לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים, שהרי על כך אין עוררין ואפילו מצווה מן התורה היא. אולי אין איש צריך לחן יחזקאלי נקודה.

***

תרומה אחת אני מבקש לתרום, בצורה של הוספת פריט לרשימת הסיבות לטירוף: האנטי-מדינאות. זוהי העוינות של שני הצדדים לכל מה שעולה ממנו ריח מדיני. מטרה? כן, בתנאי שאינה מדינית. אחריות? כן. יוזמה? התקדמות? פתרון? הישג? כן, כן, כן, וכן: רק לא מדיניים.

אמרתי "שני הצדדים". עליי להסתייג: אין פה סימטריה. בכל הפרמטרים שצויינו – השינאה האכזריות, האטימות וכו' – אין ישראל מתקרבת לדרגת הפלסטינאים. אך ישראל משתמשת בשנאה, באכזריות וכו' של ההנהגות הפלסטיניות לדורותיהן כאמתלה לחוסר אחריות מצידנו, וזה בלתי נסבל.  

וכן, אני יודע: הטענה שישראל היא מדינה אנטי-מדינית תמוהה. מה לעשות. בישראל מוכרזות ומופסקות מלחמות ללא מטרה מדינית, פרט למלחמת השחרור, נכבשים ונעזבים שטחים ללא מטרה מדינית, מוקמים ומורדים יישובים ללא מטרה מדינית. אולי הדוגמא הכואבת ביותר היא זו, שבישראל מקובל כבר מן הימים שאחרי מלחמת השיחרור שבעיית הפליטים אינה בעייה שלנו. כמובן שהכוונה הייתה תמיד שבעולם צוודק זו לא הייתה הבעייה שלנו. האל"ף בי"ת של תורת המדינה הוא להכיר בעולם כפי שהוא. גם היום, 75 שנים, מאות מליארדי שקלים, ואלפי הרוגים אחרי, אנו ממשיכים להחזיק בדעה אווילית זו. דוגמא נוספת היא זו, שבישראל נהוג להבחין בין שלום לביטחון, כאילו הם שני דברים שונים, או בין "פתרון צבאי" לפתרון מדיני" כאילו הפעלת הצבא אינה צעד מדיני האמור לשרת מטרות מדיניות. או שבישראל מקובל כי המטרה הגבוהה ביותר שניתן להציב למלחמה היא הפסקת אש (שהיא מצב של הפסקת הלוחמה, שהיא מצב עניינים מעשי), עדיף בתנאים פייבוריטיים כמובן, אך לעולם לא שלום (שהוא מצב עניינים מדיני).

***

כך גם עתה. כל הדוברים הישראלים בעניין סבב הלחימה הנוכחי תמימי דעים כי הפעם צריך "לשנות את כללי המשחק". אך מה טיבו של השינוי הנדרש? על כך ניתנות תשובות רבות: אומרים, "לחסל את החמאס", מבלי לשאול או להישאל האם הכוונה לארגון, שהוא מוגבל, או לתנועה, הכוללת את בני העם כולו כמעט, שאז חיסול החמאס פירושו רצח עם. ואיש אינו שואל או נשאל מה נעשה אחרי שנחסלם. או שאומרים, "שבירת כוחו של החמאס", או "להרוס את תשתיותיו", מבלי לשאול או להישאל על המרכיב החשוב באותה תשתית, הוא הייאוש, או על חלקנו ביצירתו. בכל הדברים הללו יש להתחשב בעת הצבתה של מטרה מדינית. המטרה המדינית היחידה למלחמת מגן בתנאים רגילים היא להכניע את הנהגת האוייב ולכפות עליה שלום או מו"מ לקראת שלום כולל ובר קיימא. בהקשר בו מטרה זו אינה אפשרית, המטרה המדינית היחידה היא להחליף את ההנהגה הקיימת בהנהגה חלופית, אשר עליה ניתן יהיה לכפות שלום או משא ומתן לקראת שלום כולל ובר קיימא.

מה יקרה אם ההנהגה הנוכחית בכל זאת תיכנע: האם נקבל את כניעתה? איזוהי ההנהגה הפלסטינית החלופית אשר נשים במקומה אם לא תיכנע? הרשות הפלסטינית? כיצד נתגבר על האהדה הגורפת להנהגה הנוכחית? כיצד להביא את הציבור לידי שיתוף פעולה? כיצד להתגבר על השנאה היוקדת של הפלסטינים לישראל? כיצד להתגבר על השינאה של הישראלים לפלסטינים – שאמנם היא פחות יוקדת, ועדיין? כיצד נפצה אלה את אלה? כיצד נייצר תקווה? מה ייעשה עם הרוצחים? כיצד לעזור לפלסטינאים לבנות שלטון דמוקרטי ולסגל תרבות דמוקרטית? מהו הסדר שלום הקבע הטוב לנו? על מה נהיה מוכנים להתפשר? על מה לא? האם נהיה מוכנים לשקול פתרונות נוספים פרט לפתרון שתי המדינות לשתי האומות? אם בכל זאת נבחר בפתרון שתי המדינות: מה יהיה מעמדם האזרחי-לאומי של הישראלים תושבי פלסטין? מה יהיה מעמדם האזרחי-לאומי של הפלסטינים תושבי ישראל? מה עושים כשבצד השני אין עם מי לדבר? ועוד ועוד.

פסגת קמפ דייוויד. יש עוינות לכל מה שעולה ממנו ריח מדיני (מפייסבוק)

 ***

כל השאלות הללו בוערות. כולן נוטלות חלק בשאלה המדינית האחת: כיצד מגיעים לידי שלום כולל ובר קיימא עם הפלסטינים? כולן שנויות במחלוקת בתוך ישראל עצמה – עוד לפני שדיברנו מילה עם הפלסטינאים. כולן קשות, הן מסיבה זו והן מסיבות אחרות, כמו השנאה, כמו האתוס המצדיק שנאה, וכמו מערכות החינוך המלמדות אותו. אחריות מדינית פירושה לשאול את כולן, ולהצהיר בגלוי מהי התשובה שאתה מציע להן – או להודות שאין לך כזו. בישראל איש אינו עושה זאת. הדוגמא הבולטת לכך ביותר היא השאלה: מה עושים כשבצד השני אין עם מי לדבר? מחנה השלום מעמיד פנים שהיא אינה קיימת, או שאינה חשובה, בעוד שמחנה האנטי-שלום מעמיד פנים שהיא כה קשה שאין מה לעשות, אפילו לא לשאול אותה. כך או כך משמשת תמונת המצב של כל מחנה – תהיה אשר תהיה – אמתלה לדבר ששני המחנות מסכימים עליו: אין לשאול שאלות.

כך הנציחו הנהגות ישראל לדורותיהן, תוך שיתוף פעולה מלא מצד ההנהגות הפלסטינאיות, את ההתנערות מאחריות מדינית ואיתה, ממילא, את סכסוך הדמים בין שתי אומותינו השותתות. דומה כי כולם מסכימים שגם הסבב הנוכחי לא יהיה האחרון. ואכן הוא לא יוכל להיות אחרון אם ישראל תמשיך בסירובה להציב מטרה מדינית למלחמה. מטרה מדינית, כזכור, יכולה להיות רק זאת: להכניע את ההנהגה בעזה או להחליפה בהנהגה שעליה ניתן יהיה לכפות שלום, או משא ומתן לקראת שלום כולל ובר קיימא בין ישראל לבין הפלסטינים. השאלה היא, מה עושים כשאין אפשרות לכך? הדבר היפה הוא שבשביל זה אין צורך להשיב מראש על כל השאלות: רק לבטל את הטאבו עליהן. והקאץ' הוא זה: שהאפקטיביות שלה מותנית בכך שמכריזים עליה. אל"ף בי"ת במדינאות הוא כי מטרות מדיניות מוכרזות. מטרה בלתי מוכרזת אינה מדינית.