שירה גדולה נבראת בייסורים. זהו יקום שניזון מיופי, כאב ומשברים קשים. כמו כל מה שיפה וכואב כל כך בחיי האנשים החיים בו. למעשה זוהי תרבות

1.לפעמים אסקפיזם נעשה הכרחי לנשמה. גם ואולי בעיקר למי שמעורב עד לשיניים במה שקורה. ובמיוחד בתקופות של חנק ושל קריאות ליחד מלחמתי/תרבותי. כאשר כולם נקראים אל הדגל, כדי להצטלם ולשלוח את הצילום לערוץ 12.

2. אז כן, אסקפיזם. אולי כדי להיזכר שלחברה ישנם גם צדדים אחרים אז כזה ספרותי, אב"ח[1] יקרא לו אליטיסטי, כזה שמנסה לגעת בעדינות ובזהירות בשני יוצרים גדולים. אב ובתו. ועל אהבה, צער וכאב גדול שנרקמו ביניהם והפכו להיות לשירה גדולה.

3. נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים:
הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ. (תהילים קכ"ד)

מסע בעקבות ציפורי הנפש הלכודות בפח:
בשנת 1941 ראה אור ספרו של יונתן רטוש 'חופה שחורה' שכלל את השיר הנהדר "על חטא". יעקב אורלנד מספר שאלתרמן קרא את הספר והחל לשתות ללא הפסק. עד שבסופו של הלילה, כאשר ליווה אותו מתנודד לביתו, אלתרמן נעצר באיזו סמטה הלם בקיר באגרופו בחוזקה וזעק "זונה!, זונה השפה העברית". זוהי דוגמה לקנאת משוררים טבולה בשיכר.

4. הסוג האחר של נסיבות היצירה הקשות הוא סוג מושתק ומוכחש. אפשר לראות אותו עולה כמו סנפיר שחור של כריש מבין גליו הסוערים של 'שיר משמר'.
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כּוֹחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ/ שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,/ מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשַׂךְ,/ מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם./ שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵך/ מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וכְמוֹ שָׁמַיִם/ מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְּחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ/ וְהַמֵּמִית כְּמֵי-בְּאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם...
ובהמשך, כמה הרבה אימה יש בשורות השיר הקרות מפחד האלה: "...מֵאֲחוֹרֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל וְחָבִיּוֹת/ נוֹשֵׁם הַיָּם, גָּדוֹל וָזָר כְּבֵית חוֹלִים./ הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְאוֹתִיּוֹת./ הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר מִלִּים וְגֶחָלִים..."
מהו בית החולים הגדול והזר הזה? ולמה הוא עולה כך כה חשוך מאיים וזר ב'שיר משמר'.

5. בחודש אפריל שנת 1965 מפרסם יורם קניוק מסה פיוטית ב"משא" (המוסף הספרותי של עיתון 'למרחב') וקורא לה בשם "קינת האהבה".

בין שאר הדברים שהוא כותב נאמר:
"שיר משמר' איננו עומד לדין הביקורת כשם שיללתו של איש פצוע, אפילו הוא קופץ את שפתיו, אפילו יש ליללתו צורה וצליל, איננה עומדת לדין ביקורת מוסיקלית. כבר השורה הראשונה כתובה בקצב וסדר מילים שנגינתן מזכירה נהי וקינה: 'שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך'. הקצב רטורי, דוקר בעוצמתו ומתמשך לאורך השיר כולו. אולם בעוד שהקצב וסדר המילים אינו חדל אף לרגע ממנגינתו המקוננת, הרי נושא השיר מתחילתו ועד סופו הוא האהבה...

...זהו שיר אהבתו של אדם שחדל לפתע להיות פיקח. איש שחוכמתו נעצרה על סף תהום רגשות עז, ותחת לתלוש את שערו הוא מביט פקוח עיניים לתוך המראה שלמולו ומבעדה שרות עיניו, ארבע עיניו, בקול מתון ורועד: "רק את נפשך המאוהבה והמלאה,/ המתחלחלת לקול צעד מתקרב,/ אותה יראת, את הרכה, את השיה,/ את הרעה, את הרוחצת בדמי לב"... הזעזוע מתחיל בקצב מסחרר ומפעם לאורך השיר כפעימות דמו של איש שזקן פתאום, הצועק מילים מדודות... כלומר, גם בצעקה הנוראה נשארות המילים בחונות ונבחנות בקפדנות של מורה עקשן, בקפדנות של מי שלעולם אינו מוכן לשורר מבלי להניח על ידו – כמחווה ראשון של כובד ראש לשירה – את הכבלים המסורתיים להם הוא משויך, בחינת עבד לתרבותו, ובן נאמן לחינוכו.

 לעולם אין השיר הזועק חורג מגבולות דרך הארץ למתכונת, למסגרת הצרה והחמורה. זוהי דרך מוזרה של מי שמקלל בלשון נכונה ובוכה ללא שגיאות דקדוק...".

6. מיטב השיר כזבו. מה הוא מסתיר מאיתנו כאן בשיר הזה, מה הוא מצפין שם המלהטט הגדול בשפה. מה הוא בעצם אומר לנו במילים אחרות כל כך? ומה מסתיר מאיתנו יורם קניוק בדבריו על השיר המגלים טפח ומכסים טפחיים.

ובכן שלושים ואחת שנים אחר כך, בשנת 1996, מרגיש יורם קניוק שבאה העת לגלות את הנסיבות בהן נכתב "שיר משמר."

ב- 14.10.96 נרשמו הדברים הללו מפי יורם קניוק:
"ההיכרות שלי עם נתן אלתרמן החלה ב-1962. עבר משותף לא היה לי אתו. חזרתי מארה"ב. לגביו הייתי דף חדש, חלק. הייתי צעיר. הוא קרא את ספרי "אדם בן כלב" והתרשם. מצא בי משהו... בתו תרצה חזרה ארצה באותה תקופה בקירוב. מצאנו עצמנו כבני בית אצלם - מירנדה אשתי ואנכי, עם נתן ורחל מרקוס. רחל הייתה שולחת אותי לחפשו בברים. כדי שאביא אותו הביתה

.

הייתי הולך לחפש אותו כשהיה שתוי. זה היה כבר ביטוי לקרבה, שפנו אלי במצבים האלה. מירנדה התיידדה עם תרצה שהייתה נשואה לעודד קוטלר שנעדר מהבית באותו ערב. אני מנסה להיות נאמן בתיאורי למה שקרה באותו לילה. עברו הרבה שנים. קרו דברים שמסבירים את הרקע לכתיבתו של השיר הזה. רק שלא ייווצר רושם מוטעה. נתן היה גם נורא בהתנהגותו כלפי. היה לו גם צד דֵּמוֹנִי. השכרות הייתה חלק מזה.

תרצה הייתה שברירית, כעלה נידף. קראו לנו באותו לילה לביתה. מירנדה ואני רצנו לשם יחד עם נתן. תרצה נעלה את הדלת מבפנים. ריח הגז הגיע אלינו מתוך הבית. זה היה ניסיון להתאבד. אמבולנס הוזעק. לאבא שלה סירבה לפתוח. קשה לחשוב על מצב כמו שהיה שם. ועוד יותר לתאר מה הוא עשה או אמר, מול הדלת הנעולה. בסוף נענתה למירנדה ופתחה. תרצה נלקחה לבית חולים וטופלה שם. מאוחר יותר באותו לילה הלכתי עם נתן לביתו בשדרות נורדאו, בית שני או שלישי מדיזנגוף

.

הושיב אותי על הספה בחדר העבודה שלו. כעס שתרצה פתחה לנו ולא לו. גידף אותי. אחר כך בכה וביקש סליחה. אני יושב על הספה הזאת. זכורה לי התמונה: הכורסא, הספרים, מכונת כתיבה קטנה. עליה הקיש באצבע אחת או שתיים. את השיר כתב בנוכחותי, כולו. קרא לי את הגרסה. השיר נכתב באחת. אולי שתינו אחר כך וכנראה היה שיכור...

את השיר קרא לי באותו לילה כמדבר אליה. אל תרצה. אחר כך הכחיש את נושא ההתאבדות. כי במשפחה מן הישוב, זה לא יתכן!... לא היה ערוך לחיות עם מום כזה בביתו. היה "אני" מסוג אחד שנפגש עם בן-גוריון או עם יגאל אלון- והיה האחר, ההפוך.

7. תרצה אתר לא נשארה חייבת וכעבור זמן ענתה על "שיר משמר" בשירה "שיר הנשמרת". מעניין לראות איך למעשה תרצה ונתן משוחחים ביניהם באמצעות שיריהם על הדברים אותם הם שותקים.

השיר משיב על הכול, כל מה שהושתק וְהֻחְנַק והוסתר והוכחש. ולמרות שאולי נמצאת בו איזו מין השלמה, הוא כואב ומיוסר ואין בו כל נחמה. הבית האחרון מבטא באופן מאוד מדכדך את חוסר היכולת להינתק מהאל האב. והשמים שבו כל כך רחוקים ובלתי מושגים. אב ובתו בשמים, כשהם כלואים בטבעת השקופה שמעגל סביבם הירח, כמו פונטיוס פילאטוס ברומן של בולגקוב 'האמן ומרגריטה', כמו בערב שרב. לעד.

8.  שיר הנשמרת

הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים,
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,
כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים
יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.
מֵאֵשׁ, מֵרוּחַ, מִשִּׁירִים.
בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.
כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם. וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקַּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.
אֲנִי בְּרוּכָה.
הַשָּׁמַיִם רָצִים.
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים
בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ
שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.
הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,
וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ, טַבַּעַת שְׁקוּפָה,
כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב, אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,
הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

9.   אפילוג
נתן אלתרמן נפטר בשנת 1970 כשבע שנים לפני שתרצה אתר (כנראה) התאבדה. לבנה היא קראה נתן על שמו. נתן סלור.
המסע שערכנו כאן עכשיו עבר בין שכבות מתרבדות של מילים הבוראות יקום תרבותי. שירה גדולה נבראת בייסורים. זהו יקום שניזון מיופי, כאב ומשברים קשים. כמו כל מה שיפה וכואב כל כך בחיי האנשים החיים בו. למעשה זוהי תרבות.