יש בי תקווה לישראל של אחרי. ישראל שתבנה עצמה מחדש, תשקם ותזרע אמון. ישראל של החיים עצמם, של ביטחון, רווחה ושותפות

כן דווקא מתוך השכול, הכאב, הזעם והעצב.

תקווה היא הכוח הכי עוצמתי שיש לאומה ולחברה, התקווה ליום שאחרי. התקווה לתקומה וחיים.

יש בי תקווה גדולה שמתעצמת בכל יום, למרות הכאב שלא מרפה בכל רגע ורגע. התקווה הזו היא קודם כל בזכות האנשים פה.

העם הזה גדול מהמחדל, מהאסון וממנהיגיו. זה העם שקם על הרגליים במלוא תפארתו כשהכי היינו זקוקים לכך וכאשר הכל היה נראה נורא. האנשים פה הם הרוח החיה שהופכת את ישראל למה שהיא, כי כשהמדינה קרסה הישראלים התגלו ואין ברכה ונחמה גדולה מזו. הישראלים הם שיבנו את ישראל.

אנחנו עם שיודע לחבק, לנחם ולהושיט יד, עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה. גם עכשיו.

יש בי תקווה כי יש לנו בעלות ברית לסמוך עליהן - הדמוקרטיות הליברליות החזקות נעמדו לצידנו ובראשן ארצות הברית.

ברגע האמת רק דמוקרטיות איתנות הבינו את הזכות של ישראל להגנה וביטחון, את החובה המוסרית לתמוך בנו ובצורך להגן על עצמנו ולמגר את ארגון הטרור חמאס אחרי האסון הכי גדול שידענו.

נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן נאם את הנאום הכי ציוני ואוהד שאי פעם שמענו מנשיא המעצמה הכי גדולה וחזקה בעולם, הוא לא הסתפק רק במילים, אלא נותן רוח גבית תקציבית וצבאית עצומה. שותפות נמדדת בזמנים הקשים ובעלות הברית שלנו ומנהיגיהן, הראו שהם מאמינים בישראל בלי כל סייג וסימן שאלה.

יש לי תקווה כי אני מאמינה בכוחות הביטחון שלנו, כן למרות המחדל שעוד ייחקר ועוד יתגלה במלואו. הצבא שלנו מורכב מהאנשים הכי טובים שיש, מערך המילואים והסדיר שמבין את גודל השעה ואת תפקידו ואני סומכת עליהם ויודעת שאנחנו בידיים טובות. את סימני השאלה הרבים והקשים לא מחקתי, אלא הנחתי בצד כי אין לי ספק שאלו מערכות שידעו לקחת אחריות ושאין אופציה אחרת ביום של אחרי. אבל עכשיו החיילים ומפקדיהם הם מי שיובילו אותנו לניצחון על הטרור ומבקשי רעתנו. אני מאמינה בהם בכל ליבי.

יש בי תקווה כי אנשים טובים בנו פה אימפריות והעבירו את כל היכולות והידע שלהם עבור המאמץ המלחמתי וחיזוק העורף, בנדיבות, בחכמה ובאהבה וכי מהריקבון העמוק אפשר רק לתקן ולרפא. אין לנו אופציה אחרת, ויש הרבה טובות וטובים שאני מאמינה שיהיו חלק מהתיקון הזה - אנחנו מגלים אותם יום יום.

יש בי גם מאבק, כי במקום בו יש מאבק יש תקווה. התקווה היא לא תחליף לזעם, לכעס ולדרישה לצדק. ממש לא.

מותר לנו לדרוש ועדת חקירה, החלפת הנהגה, מיגור שחיתות וקומבינות ויצירת מערכות אמון חזקות ונקיות; מותר לנו למחות ולהפגין ולבקר. מנעד הרגשות והכאב לא עומד בסתירה לכמיהה לבנייה מחודשת, של יצירת רשת ביטחון סוציאלית אמיתית בין המדינה לאזרחיה וחידוש האחריות של המדינה והחוזה שהופר. מדינת רווחה היא הכרח בישראל, כי אין לנו את הפריבילגיה להיות מנוכרים זה לזו. עוד נייצר פה מדינה שיש בה ערבות הדדית במובן העמוק והמלא.

יש בי תקווה לישראל של אחרי. ישראל שתנקה עצמה מכל הרע שמחוצה לה ובתוכה. שתבנה עצמה מחדש, תשקם ותזרע אמון. ישראל של החיים עצמם, של ביטחון, רווחה ושותפות.

 "אחים לנשק" מתגייסים קטיף לימונים בראש הנקרה.

 הרבה טובים וטובות ישתתפו תיקון (צילום ארז גל עוז)