אי אפשר להינתק, אפילו אסור להינתק ולהסב פנינו מהקריעה הנוראה שחווינו כפרטים וכעם, שאם לא נכיר בה ונמשיך הלאה - לא נלמד דבר

הבוקר הלכתי לתרגל יוגה. זו הפעילות הראשונה שחזרתי או ניסיתי לחזור אליה מאז ה-7/10. איני מצליחה לשוב ולכתוב כבמשנה סדורה, איני מצליחה להתרכז באופן יעיל ומועיל לשם עריכת ספר שאני אמונה על עריכתו, איני רואה טעם בהבאתו לידי גמר של ספר שיריי החדש (שרק צעדים ספורים חסרים לשם הגעתו לדפוס) איני מוצאת טעם, לעת עתה, בהמשך העבודה על ספר חדש בהתהוות (עבודה נפלאה ויקרה עם עורכת אהובה), איני יכולה להפריד את תכניו מתכני המציאות, הגוברים מבחינתי כעת על כל דבר אחר ומחלחלים לכל דבר.

אני רק מצליחה לדאוג באופן כללי ובאופן פרטי לדאוג לשלומו של אחייני - חובש קרבי הנכנס ויוצא מעזה - לשמור על הבית (כמה סמלי) ועל נפשה של בתי. אני יודעת שאין זה מעט, אך אני רוצה לעשות כל כך הרבה יותר מזה. אני מצליחה קצת: אופה פה ושם עוגיות למפונים היקרים השוהים אצלנו, עוזרת לארגן את הכביסה שלהם, מנסה לתכנן מרחב כתיבה לכל המעוניין אצלנו (עדיין בהתארגנות) ועוד קצת מזה וקצת מזה וגם - לפחות עד לפני כמה ימים - אוכלת הרבה יותר מדי, עד אלחוש, צמודה יום ולילה לחדשות דרך אזניה המחוברת לרשת ב׳. לא יכולה ולא רוצה להינתק.

אומרים לי שכדי לשמור על עצמי ועל בריאותי, טוב לשמור על סדר יום, להינתק ככל הניתן מהחדשות, להתעמל, לאכול מסודר, לתרום בעשייה לאחרים ועוד ועוד. כל זה נכון מן הסתם, וגם חשוב, בשביל הילדים ובשביל שנוכל להמשיך, שיהיה לאן לחזור לכל מי שיחזור. אבל אני עדיין לא שם ולא רק בשל קצב הבשלת האבל שלי, אני מרגישה באמת ובתמים שאי אפשר להינתק, שאפילו אסור להינתק ולהסב פנינו מהקריעה הנוראה שחווינו כפרטים וכעם, שאם לא נכיר בה ונפנים אותה אלא פשוט נמשיך הלאה - לא נלמד דבר. זה אמור בקשר להיבטים כל כך רבים, אבל באופן ספציפי בעניין החטופים, שרק אם ייעשה הכול כדי להשיבם (אם כי אולי, גם אם ייעשה הכול לא נצליח בכך בגלל דברים שאינם בשליטתנו), יהיה סיכוי לשתילת מצע של איחוי, סיכוי לריפוי.

״קונם אם לבוקר אחזור לסורי ומאום לא אלמד גם הפעם״ כתב סבא שלונסקי בשירו ״נדר״. השיר מתחיל במלים ״על דעת עיניי שראו את השכול ועמסו זעקות על לבי השחוח…״ ואני מרגישה כי כן, עליי להישיר מבט ולהפנים (אין זה אומר כמובן שהכרח לראות את הסרטונים המזוויעים, כי יש לשמור על הנפש לפי מידתה) ולהתאבל מרה, על כל מה שנגדם ונערף כאן - חיים, אורחות חיים, הרגלים, ביטחון תשתיתי של עם במנהיגיו ובמרחביו (בצד ההכרה המאוחרת מדי בכך שחברינו בדרום לא חשו ביטחון כבר שנים). אי אפשר לי פשוט לעבור הלאה ולהמשיך כרגיל.

ובכל זאת יש דינמיקה לחיים, הנה - כבר יומיים ששבתי לאכול באורח מוקפד יותר והבוקר כאמור הלכתי לתרגל יוגה והצלחתי להתמסר לנשימות ולתנועות המיטיבות עם הנפש ועם הגוף כאחד (ותודה עמוקה להדס). ובעת שתודעתי התרחבה ונפתחה למרחבים שמימיים עלו בי המילים:

״נפשי שדה אור

היכלותיי פרפרים״

שחררתי את הפרפרים ואת המשפטים האלה לשדה אנרגיה עלום עם התקווה שישובו החטופים בשלום ובהקדם ושהמלחמה תסתיים ללא קורבנות נוספים.

אי אפשר לי לעבור הלאה ולהמשיך כרגיל (צילום: סיגל אשל)