אז הגשם לא בא בעיתו, חרף התפילה המושרת, אבל כיסינו תל ועוד אחד ואכן טמנו את ראשנו בין ברושים

1. "היערות מלקקים את פצעיהם מהר יותר מכל שאר הדברים. פה ושם, בין העצים, ודאי נמצא איזה תותח מובטל שקנהו שבור, בוהה בקרקע, מבויש וקודר. שלדי מכוניות קטנות זרוקים במורדות כמו קופסאות שימורים אדירות ממדים.. ולמרות זאת המלחמה עברה ברחמנות בין הישובים הקטנים שחוו את ההפצצות על הערים הגדולות בלילה כזוהר צפוני אדמדם, וחשו איך האדמה רועדת ושמעו טריקת דלתות וחלונות... אני גר כמה ימים אצל משפחה מפונה בבית חווה מט לנפול, ללא אדמה וללא בעלי חיים. האם הם מרירים? ודאי שהם מרירים, אבל מה תועיל להם המרירות?"

התיאור הספרותי הנ"ל עשוי או עלול היה לגולל את שהתרחש באחד מקיבוצי או מושבי עוטף עזה, או בעיר המופצצת שדרות, אבל מדובר למעשה בטקסט שנכתב בשנת 46 על ידי העיתונאי השבדי סטיג דאגרמן עבור עיתון 'אקספרסן' ושהופיע לצד קטעים רבים נוספים בספר "סתיו גרמני". סטיג נשלח כשנה לאחר מלחמת העולם השנייה לערי וכפרי גרמניה הכבושה כדי לתאר את מצוקת הגרמנים. בשנת 1954 והוא בן 31 התאבד העיתונאי השבדי שסבל מדיכאון קליני והפרעה דו קוטבית כשחיבר את צינור הגז למכונית בה ישב. התיאורים הקשים בזמן שנכתבו היו יוצאי דופן בכך שגילו אמפטיה ורחמים כלפי אזרחי העם הגרמני שגם הם סבלו חרפת רעב ודלות קשה בעקבות הפצצת בתיהם במלחמה. לצד הכאב הקשה מנשוא על חורבן הבתים והנרצחים מקיבוצי ויישובי העוטף, סביר להניח שגם בלתי מעורבים בעזה נפגעו קשות והפכו לפליטים חסרי בית. ממש כמו בגרמניה שאחרי המלחמה.

2. אחד האמנים היותר מוכרים בישראל השיב לי פעם על השאלה "מהי בעיניך האמנות?" את התשובה שנראתה לי בזמנו מוזרה משהו. "אני יוצר את הפסלים שלי כדי למצוא נקודת השקפה טובה יותר על המוות". כשכתבתי במרץ האחרון, ממש כאן, על תערוכתה של ד"ר זיוה ילין מבארי (אשתו ואם ילדיו של חיים ילין שניצלה מהטבח האכזרי) שהוצגה בגלריית כברי תחת השם "ערימה" (אצרה תמר הורביץ ליבנה) יכולתי להבין את האמירה של אותו אמן. לאחר השבת השחורה תהיתי ביני לבין עצמי הכיצד הפליאה ילין לתאר ולנבא את העתיד לקרות לאחר שמונה חדשים בלבד. היא יצרה מעין קליפות קרטון של חפצי בית ואביזרים אישיים וערמה אותם לגובה. כבר אז כתבתי שהמיצב מזכיר לי את שואת יהודי אירופה ובית שהשוכן בו נעלם. זיוה אכן התייחסה לבית אביה שנפטר ולחפצי הבית שנותרו כמצבה אילמת ואולי גם לקיבוץ הישן והטוב. אבל באמנות כמו באמנות הזמן הוא מרכיב דומיננטי והערימה של ילין נטענה בכאב שאכן צופה אל המוות בתדהמה ובתסכול. לאחרונה פינתה האמנית את ציוריה מהסטודיו האישי וברבים מהציורים שלה נראים חורים של קליעי כדורים. מצמרר.

3. אחד מהשירים שהפכו למזוהים עם המלחמה הוא "אנחנו לא צריכים" אותו שר שלמה ארצי למילותיו של אבי קורן והלחן של שמואל אימברמן. אז הגשם לא בא בעיתו, חרף התפילה המושרת, וגם מרבית החטופים לא שבו לביתם. העיניים לא יבשו מדמעות ועדיין לא עמדנו במבחן (של הכנעת החמאס והחזרת החטופים) אבל כיסינו תל ועוד אחד ואכן טמנו את ראשנו בין ברושים. האביב עדיין רחוק והתקווה היא שיפזרו לנו פרחים בצורת ילדים ותינוקות שיחזרו לביתם בשלום.

4. אין תשדירי פרסום מאז פרצה המלחמה, אבל חברת המזרנים מבטיחה שינה טובה יותר בעת הקשה הזו. צריך להסביר לרעיונאי ה"מבריק" ששינה עמוקה ושלווה לא תלויה רק בטיב המזרן או המזרון והחלומות ימשיכו להיות מסויטים עד שהכול ייגמר ובטוב..

5. וכמו שאמרה אילנה דיין ביחס למה שאמר ביבי נתניהו על התחקיר בעובדה "מה אומרים? לא אומרים!". כך גם יש לומר על האיש שמתחמק מכל אחריות ומנהל פוליטיקה יותר מאשר את המדינה והבטחון שלה: מה אומרים? לא אומרים!

זיוה ילין. הערימה. תיאור של העתיד לקרות (מתוך התערוכה)