ישראל והפלסטינאים משלמים מחיר דמים בלתי מתכלה, על הסירוב משני צידי המתרס לשאול בגלוי ובאומץ את שאלת זהויותינו הלאומיות

 

אין מילים לתאר את גודל הזוועה, עוצמת התיעוב, ועומק הכאב של ארועי השבת הארורה של ה-17 באוקטובר 2023. אחת התובנות שהולכות ומתבססות, הן בישראל, הן בקרב בקרב אומות העולם הידידותיות, והן, אולי, בין אויבינו, היא כי "זה או אנחנו או הם". אם למישהו היה ספק בכך עד עתה, נראה כי ארועי אותה שבת סילקוהו מליבו. אלא שאמירה זו מחייבת אותנו לעצור ולשאול: מי זה אנחנו? מי זה הם? על כל אחת משתי שאלות אלו יש כמה תשובות מנוגדות, כלומר מתחרות, ולכל אחת מהן השלכות מרחיקות לכת מיידיות על כל התחומים הנוגעים לסכסוך הדמים המתמשך, כולל על שאלת מטרותיה המדיניות של המלחמה הנוכחית.

 

פעמים רבות שמענו כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך של (או בין, או על) זהויות. מעולם לא עצרנו לשאול: למה הכוונה? מהי משמעותה של אמירה סתומה זו? כיצד יכולה זהות אחת לאיים על זהות אחרת, או להיות איתה בקונפליקט?

***

התשובה היא זו, שזהויות יכולות להיות בקונפליקט כשהן זהויות מתחרות של אותו אדם או אותו ציבור, ואז הקונפליקט הוא פנימי. ישראל והפלסטינאים משלמים מחיר דמים שלא נראה כי הוא עומד להסתיים, על הסירוב משני צידי המתרס לשאול בגלוי ובאומץ את שאלת זהויותינו הלאומיות.

 

במילים פשוטות: אנחנו מוציאים זה על זה את משבר הזהות שלו. בכך אין כדי להכחיש, או אף להקטין את התפקיד המרכזי שממלאות השנאה והאכזריות. בנוסף, שאלות של זהות הן שאלות יסוד, ואין עוסקים בהן בשעת חירום. ומה עם שעת רוגע? גם אז אין עוסקים בהן, שכן מדוע להעיר כלבים ישנים? ובכלל: אל מול גודל הזוועה, עוצמת התיעוב, ועומק הכאב של ארועי השבת הארורה של ה-17 באוקטובר 2023, ובעיקר אל מול הדחיפות שבהחזרת החטופים בריאים ושלימים אל חיק משפחותיהם – אל מול כל זאת – דומה שאין היפנות לדבר על שאלות יסוד. ממילא נראה כי למאמר הנוכחי אין זמן מתאים להיכתב, ועוד פחות מכך - להיקרא.

***

מי זה הם? האם זה ארגון הטרור השולט בעזה? האם זאת התנועה החברתית הרחבה שסביבו? או האומה הפלסטינית? או האם אלה תושבי רצועת עזה? או האומה-דת-שפה הערבית? ומי זה אנחנו? מדינת ישראל? האומה-דת היהודית?  האומה הישראלית? אותו חלק מן האומה-דת היהודית החי בישראל?

 

אני מבקש לספר: לפני שמונה עשרה שנים נכחתי במפגש שהתכנס באזור רמתיים עם שני נציגים של הארגון לוחמים בשביל שלום – לוחמים משני צידי המתרס אשר גמרו אומר להניח את נשקם ולהקדיש את חייהם למטרה אחת: שלום. אין לי מילים להביע את אהדתי לאנשים אצילים אלה. במהלך המפגש שאלה אישה בקהל את הדובר הפלסטיני: מה אתם הערבים רוצים מאיתנו, היהודים? לנו יש מדינה אחת קטנטנה ולכם יש 24 מדינות שחלקן הגדול בעלות שטח גדול ועצום, וזה לא מספיק לכם, אתם רוצים גם את השטח הקטן שלנו?

 

כנס משפחות שכולות יהודיות וערבית. אתוסים מנוכרים (מעמוד: "לוחמים לשלום")

***

למי שמתעניין: יש בעולם 22 מדינות ערביות (לא כולל הרשות הפלסטינית, סהרה המערבית וסומלילנד, שהן ישויות אוטונומיות למחצה). שטחן הכולל הוא כארבע עשר וחצי מליון (14,418,584) קמ"ר, יותר מפי 653 משטחה של ישראל ללא השטחים הכבושים -22,072 קמ"ר. שעל כן שאלתה של אותה אישה יותר מלגיטימית: היא שאלה נכונה, מתבקשת.

תשובתו של הדובר הפלסטיני הייתה חדה: כל עוד תתעקשי לקרוא לנו "אתם הערבים", לא תהיה הידברות וממילא לא תהיה תקוה לשלום.

 

ביקשתי אף אני את זכות הדיבור. פתחתי בכך שהחמאתי לדוברת הישראלית על שאלתה הכנה והאמיצה, והחמאתי לדובר הפלסטיני על תשובתו שאף היא הייתה כנה ואמיצה. או אז פניתי אל הדובר הפלסטיני והוספתי: דרישתך שנפסיק להגיד "אתם הערבים" נראית לי נכונה וחיונית. ואכן נכון הדבר שאנו הישראלים מתקשים להפסיק לומר "אתם הערבים", אבל החדשות הטובות הן שאתם יכולים לעזור לנו ואני אכן מבקש את עזרתך.  במה אני יכול לעזור? הוא שאל. השבתי: בכך שאתה עצמך תודיע שאתה מפסיק לומר "אנחנו הערבים", ותתחיל לומר, במקום, "אנחנו הפלסטינאים". פניו של הדובר הפלסטיני האפירו, הוא התכנס בתוך עצמו והיה ניכר בו שהוא נתון במאבק פנימי. לבסוף הוא הרים את מבטו והשיב לי בעיניים כבות ובקול שבור: מצטער. "אינני יכול".

***

הן האתוס הישראלי והן האתוס הפלסטיני אינם מכירים, לא באומה הישראלית ולא באומה הפלסטינית. ממילא אינם מכירים בסכסוך בין שתי אומות אלו. ממילא אינם מכירים בצורך ליישב סכסוך זה. אני יודע שזה נשמע מטורף – אבל זה רק בגלל שזה מטורף. לפי שני האתוסים, הפלסטינאים הם עם – לא אומה – שהוא חלק מן האומה-דת-שפה הערבית, והישראלים הם עם – לא אומה – שהוא חלק מן האומה-דת היהודית. ממילא עולה שאזרחי ישראל שאינם יהודים גם אינם ישראלים ובוודאי שאינם חלק מן העם היהודי, מה שמאפשר לכולנן למשל להמשיך לקרוא לצבא הגנה לישראל, שמדירם משורותיו, "צבא העם" עם האמתלה (הנכונה) שהם עצמם רואים זאת כך. ממילא עולה גם שכל יהודי העולם הם ישראלים, מה שמבטיח שהשנאה כלפי ישראל תהיה גם, ממילא, אנטישמיות.

 

כל ההנהגות הישראליות וכל ההנהגות הפלסטיניות לדורותיהן אימצו את האתוס האמור, ללא הסתייגות. הדעה הרווחת היא כי הדבר ההופך את הסכסוך הישראלי פלסטיני לבלתי פתיר הוא עומק המחלוקת בין שני המחנות. מן הכתוב לעייל נראה כי היפוכם של דברים הוא האמת: הדבר ההופך את הסכסוך הישראלי פלסטיני לבלתי פתיר הוא גודל ההסכמה.

***

כל זה אינו נוגע אפילו בעקיפין בשאלות מה צריך להיות גורל המרצחים, כיצד יש להציל את החטופים, מה צריכה להיות דמותו של הסכם השלום הרצוי, כיצד מתגברים על – או, למזער, כיצד עוקפים את – מכשול השינאה בדרך אל השלום, ועוד כהנה שאלות חשובות ובוערות. אבל זה עוזר להניח את הפלטפורמה לכל סיכוי של תקווה לאזורנו. ראשית, זה עוזר להשיב על השאלה מי זה אנחנו ומי זה הם.

 

באמירה "זה או אנחנו או הם", אנחנו זה ישראל, שהיא מדינת האומה הישראלית, הכוללת את כל אזרחי ישראל, כלומר שהיא מדינה רב תרבותית, רב דתית, רב עדתית ורב שבטית, אבל חד-לאומית, והם זהו ארגון הטרור העומד בהנהגת רצועת עזה.

 

לעומת זאת, באמירה, "צריך לעשות איתם שלום" אנחנו זה האמור לעייל, והם אלו האומה הפלסטינית. ההבחנה בין האומה הפלסטינית לבין הנהגת הפלג העזתי שלה קשה ליישום בשל העובדות הידועות: אך עצם ההכרזה עליה תשפר מיידית את סיכויי המלחמה הנוכחית, ואת התקווה לשלום אחריה.

                                                               ה-1 בנובמבר 2023, היום ה-25 למלחמה