באמצעות החלום של החי את המת מרעננת המשוררת את הזיכרון שהולך ונמוג עם חלוף הזמן וגוזרת קיום משותף שלא רק באמצעות התודעה בשנת הלילה הטרופה

מאז אותה שבת שחורה וארורה אני מרבה להיזכר ולהרהר במתים. חרף הזמן החולף עדיין חיים בזיכרוני ובליבי לא מעט חברים מקיבוצי העוטף שהכרתי אישית, ראיינתי לרגע, פגשתי באקראי באחת מתחנות חיי ו/או התוודעתי לשארים שהותירו אחריהם. המתים מופיעים בחלומות ונושאים תחינה ותוכחה כלפי מי שהפקירו אותם לגורלם ומי זולת ה'אחד' לא חש אחראי למה שאירע בשביעי לאוקטובר? המילים קטנות מלהכיל את הזעזוע והגעגוע, ולכן נוליך את העדות אל השירה.

המשוררת ויסלבה שימבורסקה כתבה את השיר "קנוניות עם המתים" (תרגם מפולנית דוד וינפלד) בשנת 1986 וכמו היטיבה לתאר את המתים בהזיה ובחלום: "באילו נסיבות אתה חולם על המתים?/ אתה חושב עליהם תכופות בטרם תרדם?/ מי מופיע ראשון?/ תמיד אותו אחד? /שם פרטי?/ שם משפחה ?/ בית עלמין?/ תאריך הפטירה?/"

שימבורסקה עורכת מעין כרוניקה של זיכרון ומוות – כזו  שאף פעם לא מסתיימת בסימן קריאה. אולי בדרך זאת היא מבקשת להתמודד עם מה שלא ניתן להתמודדות בכלים רציונליים. בשכל לצד הרגש: "על מה הם מסתמכים?/ היכרות ישנה?/ קרבה משפחתית? מולדת?/ האם הם אומרים מאין באו?/ ומי ניצב מאחוריהם?/ ולמי זולתך, הם נחלמים?" באמצעות החלום של החי את המת מרעננת המשוררת את הזיכרון שהולך ונמוג עם חלוף הזמן וגוזרת קיום משותף שלא רק באמצעות התודעה בשנת הלילה הטרופה. "פניהם, הדומות הן לתצלומיהם?/ ההזקינו במרוצת השנים? /רעננות הן? נפולות?/ ההספיקו פצעי ההרוגים להגליד? / הזוכרים הם תדיר מי הרגם?"

השאלות שמקשה שימבורסקה על האיש החולם נדמות במרוצת השיר כמעין "תחקיר" בזירת פשע, אבל כזה שנועד לקרב את האיש למת שהולך ומתרחק ממנו. "מה הם מחזיקים בידם - תאר דברים אלה./ מרקיבים? מחלידים? מפוחמים? מתפוררים?/ מה ניבא מעיניהם - איום? בקשה? למה?/".

ובהמשך היא מנסה לנווט את החולם על המת מתוך כוונה לקבל תשובות שלעד יישארו ללא מענה: "שום שאלות מביכות מצידם?/ ומה אתה עונה להם אז?/ במקום לשתוק בזהירות?/ לשנות את נושא החלום ולהתחמק?/ להקיץ בזמן?"

תיאור מכמיר לב של הנרצחים והמתים שהשאלות שלהם נותרו ללא מענה יחד איתם. ועלינו לתת את התשובות כדי שקורבנם לא יהיה לשווא. והציווי של שימבורסקה להקיץ בזמן נכון היה ל-1986 כמו שהוא נכון ב-2023.

ואם השיר הזה מטלטל את הנפש  הרי שהמילים בהן היא מסיימת את השיר "מוות ללא הגזמה" כואבות ומדויקות וכאילו  חוזות  את העתיד לקרות באוקטובר 2023. "..המוות/ תמיד מאחר באותו הרף עין/ לחינם הוא מטלטל ידיות/ של דלתות בלתי נראות/  את מה שמישהו הספיק/ לא יוכל להשיב לאחור" (תרגום רפי וייכרט).

והידיות של דלתות הממ"דים נפתחות לרוע הבלתי אנושי ואין מי שישיב לאחור.

ויסלבה שימבורסקה. כרוניקה של זיכרון ומוות (התמונה מוויקפדיה)