הסכם אוסלו היה תקווה, או אסון? ההתנתקות הועילה או הכזיבה?

"שמאל ימין, שמאל ימין – לאכול נותנים כּינין – לאכול נותנים קדחת בצלחת עמוקה".

(מילים-עממי, לחן-עממי).

ובכן, בשעתו זה היה להיט שהושר בפיהם של החלוצים, מייבשי הביצות ומוכי הקדחת... "עוד הרבה לפני קום...". אמי נהגה לשיר לי אותו כשיר ערשׂ.

שמאל: האירועים הכואבים האחרונים – כואבים ליותר מצד אחד – מוכיחים שוב (למי שזקוק להוכחה) ש"השאלה הפלסטינאית" לא תיפתר – לא בכסף ולא בכוח, וגם לא תיעלם, עד שלא יימצא לה פתרון על דרך של הסכם שלום בין שתי מדינות לאום.

ימין: האירועים הכואבים האחרונים, מוכיחים ומנפצים – אחת ולתמיד !!! את האשליה שניתן להשיג הסדר כלשהו, קל וחומר "שלום" עם הפלשׂתינאים, ולתת לחבורת המרצחים המכונה את עצמה "עם" ריבונות, שלוש דקות מכפר-סבא.

***

ימין: הסכם אוסלו והיציאה מרצועת עזה הם שורש כול רע!. (סימן קריאה נקודה).

שמאל: הסכם אוסלו (בו הכירה הרש"פ בזכות קיומה של מדינת ישראל – תודה), הסכם אשר נרצח בעודו באיבו על ידי הקיצונים משני הצדדים, ופינוי רצועת עזה – שאמור היה להיות תחילתו של תהליך ולא בבחינת טיל "שגר ושכח", קל וחומר לא על תקן של "הפרד ומשול" ו"החמס הוא נכס", או... בנה לך חומת הפרדה ולך לישון..., שני אלה היוו התחלה טובה ומפגן של מנהיגות ראויה... שלא נמצא לה המשך.  

***

ויש לשיר (כן, נשארו) עוד "בתים" נוספים, אך "קצרה היריעה". אז, ובינתיים, מה מגישים לנו התורנים בחדר-האוכל "במקום":

"לאכול נותנים קדחת בצלחת עמוקה".

ההתנתקות מגוש קטיף. הזדמנות, או החמצה? (התמונה מוויקיפדיה)