ומתוך היגון והזעם, ישראל חדשה וטובה יותר נבנית במו ידינו

 

השבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש

מיותם, מוקף בדידות. 

הוא אינו מצליח להכנס לאף פסקול ישראלי. 

שירי המלחמה נבוכים, יגונם מחוויר. 

שירי המחאה כפופי ראש המומים, זעמם מתגמד. 

שירי המולדת מכסים פניהם בבושה, 

יופיים מוכתם בדם תינוקות מפרק אחר בהיסטוריה.  

שירי הילדים מחרישים, חנוקים מדמעות.

אוי לנו, שירי השואה מציצים מחריץ דלת הממ"ד. 

האמנם? 

 

ואנו הודפים את הדלת על פניהם באימה. 

אוחזים בה ומגייסים את כל כוח המילואים שלנו 

לטובת המשימה.

הדפיקות על הדלת מתחזקות וחודרות לנו לנשמה. 

מילים שלמדנו לאפסן היטב באירופה קרה ואיומה 

ואחרוני ניצולים ההולכים ונפרדים מאיתנו לעד. 

והנה הן שוב בחריץ דלת הממ"ד.

האישה שחבקה תינוקה אל לבה וזרועותיה צנחו; 

התינוק שאצבעותיו מגששות אל פטמת האם והיא כחולה וצוננת; 

הרגלים שביקשו מפלט ולא היה מנוס עוד;

ואנחנו קופצים ידינו לאגרוף. 

מתקשים להאמין. 

מכאן והלאה השירים שלנו כולם 

יהדהדו את חדלונם 

מול השבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש 

בעוטף עזה אשר במדינת ישראל. 

 

גם המילים המנחמות היחידות 

- לעולם לא עוד -

יאמרו בהיסוס. 

במבט מרצד. 

 

אה, כן. כמובן. 

השבעה באוקטובר לא תם. 

היממה לא הגיעה לקיצה. 

238 חטופים (על פי עדכון אחרון)

ובנדודי השינה המחשבות נודדות

איך אוהד בן התשע חגג יומולדת מתחת לאדמה בעזה?

איך אביגיל בת השלוש נרדמת בלילה 

במרתף החמאס בלי אבא ואמא שאינם עוד ? 

הזמן קפא. 

עד שישובו.

***

קשה להשאר בתוך שירה מרמזת, מלטשת. 

תכלס, הופקרנו למרצחינו שנית.

על ידי ממשלתנו שלנו.

משך 15 שנה של הכלה וסבבים ומזוודות מזומנים.

משך תשעה חודשי הפיכה משטרית, 

אטומה לכל אזהרה, 

ממאות אלפים אבל לא רק, 

גם הרמטכ"ל בכבודו התבקש לשבת בצד 

ולדחות אזהרותיו לאחר ההצבעה.

ממשלת חורבן ושנאה ושחיתות.

ממשלת קנאות דתית וחשכה מוסרית.

 

רובנו התבלבלנו בקפלן. 

זו לא הונגריה הדמוקטטורית

האורבת מאחורי ממשלת החורבן.

כאן במזרח התיכון חורבן מוביל אשכרה לחורבן.

מרחץ דמים. 

ככה פשוט.

ככה נורא. 

 

ומתוך היגון והזעם,

תוך כדי המלחמה

והשבעה של נגמרת,

ישראל חדשה וטובה יותר נבנת במו ידינו

מתוך השברים.

סולידרית וחומלת

שוויונית וצודקת

דמוקרטית וחופשית.

בית לעם היהודי ולכל תושביה

ללא הבדל דת, גזע, לאום, מין ונטייה מינית. 

 

בכל זאת,

נביט 

בפנים טובות בתוך החשכה

ונבטיח אחד לשניה.

לעולם לא עוד. 

 

עכשיו תורנו.

 

 

לוויות בפלמחים (צילום: רון ורבר)