העובדה שכל הפסקות האש מנוצלות להתחזקות לקראת סבב הלוחמה הבא נובעת ישירות מן העובדה שהן אינן מנוצלות למו"מ לשלום

המאמר הנוכחי נכתב בזמן שישראל כולה שרויה באבל עמוק ובבהלה גדולה, והוא מקבל את השראתו מן הרצון לראות בסיום מהיר ומוצלח של הקרבות. מקובל כי בזמנים קשים טוב לחזור אל היסודות – אלו התובנות שכולם מקבלים כמובן מאליו. בישראל זוהי בעיה, היות שלא תמיד ברור מה מובן מאליו, ולפעמים מה שכולם מקבלים כמובן מאליו הוא טעות, ולעיתים אף טעות יקרה. בכל זאת יש לנסות. מקובל גם בעולם שיסוד העיון התיאורטי ואולי אף המעשי, הוא הלוגיקה. לפיכך המאמר הנוכחי הוא על הלוגיקה של מלחמה ושלום, בתקווה לסיום מהיר של הראשונה ולכינון מלא של האחרון.

מוסכם כי ישראל במלחמה. טכנית זו אינה אמת, היות שמלחמה היא – בהגדרה – בין שני צבאות של שתי מדינות. שעל כן ההכרזה כי אנו במלחמה היא ההכרזה כי מן הצד השני ניצבת מדינה בעלת צבא, מה שמזמין את השאלה מיהי המדינה האמורה, האם היא פלסטין, או רצועת עזה, או מדינת חמאס. נניח כי זו מדינת חמאס. עדיין יש משום הטעיה בטענה שאנו במלחמה, היות שהיא מרמזת שזהו מצב חדש. האמת היא כי אנו במלחמה זה זמן רב, אלא שהיו זמנים במלחמה בהם לא היו קרבות, או לא הייתה לוחמה, ואילו עכשיו יש. המיוחד בסבב הלוחמה הנוכחי הוא בהקפו, בעוצמתו ובאחזריותו: אך מלחמה הייתה הרבה קודם.

מלחמה מצריכה מטרה, גם כשהמדובר במלחמת מגן. מקובל שמטרתה של מלחמה היא ניצחון. זוהי טעות, היות שהמדובר במטרה לא רציונלית. בכך אין הכוונה לומר שזוהי מטרה לא סבירה, אלא ש"ניצחון" הוא מושג מעורפל, וההצהרה עליו כמטרת המלחמה יוצרת מצב מעורפל שמזמין את המנהיגות להתנהג בצורה לא אחראית, שזורע מבוכה ובלבול בקרב האוכלוסיה, שמפלג את האוכלוסיה ושממילא מחליש את כוח הצבא. במובן זה הבעיה עם מטרה זו אינה שהיא בלתי סבירה אלא שהיא יותר מדי סבירה: כמעט כל דבר יכול להיחשב ניצחון.

***

מטרה רציונלית למלחמה היא הכנעה. שוב, בכך אין הכוונה לומר שזוהי מטרה סבירה, אלא ש"הכנעה" הוא מושג מדוייק, שההצהרה עליו כמטרת המלחמה מונעת את כל האמור לעייל. למטרה זו יתרון נוסף, גדול אף יותר: היא אומרת לצד השני מה עליו לעשות אם רצונו בסיום המלחמה. אמנם גם במושג ה"כניעה" יש מקום לאי בהירות, למשל, האם כניעה היא בהכרח ללא תנאי, או שיש אפשרות גם לכניעה מותנית. עם זאת, דומה שפעולותיו האחרונות של האוייב ביטלו את אי הבהירות האמור, היות שהן יצרו מצב שבו שום דבר שהוא פחות מכניעה מלאה ובלתי מותנית יכול להתקבל על הדעת. כמו כן יש אי בהירות האם נכונות להפסקת אש היא בגדר כניעה. דומה שפעולותיו האחרונות של האוייב ביטלו את אי הבהירות גם בעניין זה וכי מטרת המלחמה אינה יכולה להית פחות מכניעה מלאה ובלתי מותנית.

בהקשר זה ישנה חשיבות רבה לההבחנה בין קרבות או לוחמה, שזהו מצב עניינים מעשי, מחד גיסא, לבין מלחמה, שהיא מצב רשמי, מאידך גיסא. מטרת המלחמה היא הכנעת האוייב: מטרת הקרב היא כל מה שמקדם את מטרת המלחמה. למשל, "לפגוע באוייב פגיעה אנושה", "ללמד אותם לקח", "להשמיד את התשתיות הצבאיות של האוייב", "לתת להם מכה ניצחת": כל אלו הן מטרות קרב, אך אף אחת מהן אינה מטרת המלחמה. כי מטרת המלחמה היא תמיד הכנעת האויב.

חמאס מריע. פעולות האויב ביטלו את אי הבהירות (מעמוד X של שהאב)

השאלה היא, הכנעה לשם מה? מוסכם שכניעה מסיימת את הקרבות, או את מצב הלוחמה, אך לא את המלחמה. לכן יש לומר כי הכנעה היא חצי מטרה: החצי השני הוא כניסה מיידית למשא ומתן לקראת הסכם שלום כולל, יציב, ובר קיימא. החצי הראשון הוא תפקיד הצבא והחצי השני לא – אך שניהם מדיניים. ליתר דיוק: כניעת האוייב יוצרת מצב מיידי של הפסקת הלוחמה, או הקרבות, אך לא של סיום המלחמה. ליתר דיוק, הפסקת אש היא מצב ביניים. בין מה למה? לכך שתי תשובות אפשריות: או שהפסקת אש היא מצב ביניים בין סוף הלוחמה לבין סוף המלחמה; או שהפסקת אש היא מצב ביניים בין סוף הלוחמה לבין התפרצות הלוחמה הבאה. אין אפשרות שלישית. עובדה זו היא עובדה מרכזית בהבנת הלוגיקה של סכסוכים בכלל ושל הסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט, ועל כן יש לחזור עליה ובהדגשה: אם הפסקת אש אינה מנוצלת למשא ומתן לשלום, הריהי משמשת להתכוננות לקראת ההתפרצות הבאה: אין אפשרות שלישית.

***

 בישראל כולם ערים לעובדה שהפסקות אש מנוצלות על ידי האוייב להתכוננות לקראת ההתפרצות הבאה, ואף ישראל עצמה מנצלת אותן למטרה זו (שעל כן המחדל הפעם הוא כה צורב וכה בלתי מובן: אך נניח לכך עתה), ומייחסים עובדה זו לנחישות החמאס, או לנוקשות הימין, או לוותרנות השמאל, או ללחץ הדתיים, או לכסף האיראני וכולי. האמת היא שהעובדה שכל הפסקות האש מנוצלות להתחזקות לקראת סבב הלוחמה הבא נובעת ישירות מן העובדה שהן אינן מנוצלות למשא ומתן לשלום. זהו ההגיון הפנימי של הפסקת אש, שהוא כמו ההגיון הפנימי של קו פרשת המים: המים הנמצאים עליו יכולים ליפול לצד האחד או לצד האחר, אך לא להישאר עליו.

בעיקרון, הסיבה שנדרשת הכנעה של האוייב היא כדי לכפות עליו לעשות דבר שאינו מוכן לעשות מרצונו החופשי. בהקשר זה ישנם שני סוגי מלחמה: מלחמה יזומה ומלחמת מגן. במלחמה יזומה הכוונה היא לכפות את הצד השני לעשות את אשר המלחמה פרצה בגללו, יהא אשר יהא. במלחמת מגן, המטרה היא לכפות שלום או, למזער, לכפות על הצד השני להשתתף באופן רציני במשא ומתן לשלום. בהקשר הסכסוך הישראלי פלסטיני יש מחלוקת, היות שכל צד מייחס את היוזמה לצד האחר ולעצמו מייחס את ההגנה בלבד. להלן נניח כי היוזמה בסכסוך היא בצד השני, וכי אנו נמצאים במלחמת מגן. רבים מן המדברים בציבור בישראל אמרו כי לאור ההיקף והרצחנות של הפעולה האחרונה מצד החמאס, ברור כי הפעם אין מדובר בעוד מבצע צבאי, אלא בפעולה שנדרשת להיות שונה מהותית מכל מה שהיה בעבר. השאלה המתבקשת היא, שונה במה. אם ההבדל יהיה בעוצמת המכה שניתן לאוייב, עדיין המדובר בקרב, או בסבב לוחמה. תהא עוצמת המכה אשר תהיה – לא יהיה בכך הבדל משמעותי. ההבדל המשמעותי היחידי היא אם יוכרז רשמית כי מטרת המלחמה היא להכניע את האוייב על מנת לכפות עליו שלום או, למזער, לכפות עליו השתתפות רצינית במשא ומתן לקראת שלום.

כל אלו הם דברים טריויאליים, מובנים מאליהם, דברים הנובעים מן הלוגיקה של המצב. בידוע הוא שכל מה שיש ללוגיקה לומר, כולל כשמדובר בלוגיקה של המצב, הוא טריויאלי. בכל זאת אין בישראל איש ציבור אחד האומר אותם. יש רבים שכמעט אומרים אותם. הללו נותנים הרגשה שהינה הינה, אוטו-טו, אם רק ניתן להם לדבר עוד טיפונת, הם יגידו את זה. לא פעם הם אומרים דברים כל כך קרובים לזה, שנראה קטנוני לבוא איתם חשבון על כך שאינם אומרים את זה ממש. כל זה לא עוזר.

השאלה העולה היא, כמובן, מה צריכה להיות מטרת המלחמה כשנתון שהאוייב לא ייכנע בשום מצב. כאן עולה מיידית הצורך הנוכח ממילא בכל הדיון, להבחין בין העם לבין הנהגתו. הבחנה זו נתקלת בקושי המובן שלפעמים התמיכה בהנהגה היא כה רחבה, שעצם ההבחנה האמורה קשה. קושי זה אינו רלוונטי: הצורך להבחין בין העם לבין הנהגתו אינו מותנה בשאלה אם התגברנו על קושי זה או לא. נסיון העבר מלמד שללא הבחנה זו, טיהור אתני הוא מעבר לפינה.

זאת ועוד. המוסכם הוא כי הנהגת הפלג הפלסטיני שברצועת עזה היא ארגון טרור אשר לא רק זאת, שאינו רוצה בהסכם שלום, אלא אף זאת, שגם אילו היה רוצה בהסכם שלום, ספק אם נבון או אפילו לגיטימי לנסות להגיע איתו להסכם שכזה. שיקול זה נעשה רלוונטי במיוחד לאחר ההתקפה האחרונה שבה הוציא ארגון זה את עצמו מכל גדר של אנושיות. במצב האמור, מטרת המלחמה היא להוריד את ההנהגה מן השלטון ולשים במקומה הנהגה אחרת אשר איתה אפשר יהיה לעשות שלום. גם כאן יש להיזהר מלהשתמש במטרות קרב מרחיקות לכת כתחליף למטרת המלחמה. מטרת קרב, תהיה מרחיקת לכת ככל שתהיה, אינה יכולה להיות מטרת המלחמה. על כן אני מציע את התרגיל המחשבתי הבא: דמיינו לעצמכם כי ההנהגה הישראלית מכריזה את ההכרזה הבאה בעברית, בערבית, באנגלית ואולי אף בשפות נוספות, בכל ערוצי התקשורת האזוריים והעולמיים:

ישראל נמצאת במלחמה מול ממשלת החמאס, אשר חרט על דגלו את השינאה לישראל ואת הנחישות להשמדתה. שלטון זה הוכיח חזור והוכח את מוכנותו להקריב את האומה הפלסטינית כולה על מזבח שינאתו. לפיכך מטרת המלחמה מצד ישראל היא להביא לידי כניעה מלאה וללא תנאי של שלטון החמאס, על מנת להורידו מן השלטון ולהחליפו בהנהגה פלסטינית חלופית, בשיתוף עם הרשות הפלסטינית הלגיטימית, אשר תסכים ללא תנאי לשאת ולתת עם ישראל לקראת הסכם שלום כולל, יציב, ובר קיימא בין ישראל לבין האומה הפלסטינית.

אנו מכריזים בזאת אל מול העולם כולו כי בהתאם לאמור לעייל, מלחמתנו נגד שלטון החמאס לא תסתיים עד לכניעה מלאה וללא תנאי של חמאס או, לחליפין, עד להורדתו האפקטיבית מכל עמדות השלטון; וכי ברגע שאחד משני יעדים אלה ימומש, תודיע ישראל על סיום מצב הלוחמה, על כינונה של ממשלה חלופית ברצועת עזה, ועל תחילת ההכנות למשא ומתן הנדרש עם הממשלה החלןפית ועם הרשות הפלסטינית לקראת סיומו של הסכסוך הישראלי פלסטיני וכינונו של שלום כולל, יציב, ובר קיימא בין שתי אומותינו.

מובן מאליו שישראל תעשה את כל אשר ביכולתה למזער את הפגיעה באזרחים פלסטינים במהלך הקרבות. למרבה הצער אין כל דרך למנוע פגיעה אזרחית לחלוטין, אך ייעשה כל מאמץ למנוע פגיעה זו ככל הניתן.

כמו כן אנו מכריזים בזאת שמרגע שתושג מטרת המלחמה ויחל המשא והמתן לקראת שלום, בכוונתה של ישראל לגלות פתיחות לכל הצעה שתועלה, כולל הצעות המכוונות לשיקום מלא של כל נפגעי סכסוך הדמים המתמשך בין שתי אומותינו, בניית תשתיות, והפיכתו של האיזור כולו לגן עדן כלכלי, חברתי, תעשיייתי ותיירותי בקנה מידה שהעולם טרם ידע.

 ולסיום, ישראל קוראת בזאת לכל אומות העולם ולעצרת האומות המאוחדות לתמוך בה במטרתה ולעזור לנו לסיים את הסכסוך האמור במהירות המירבית ובמינימום סבל נוסף לאזרחים שוחרי השלום משני עברי המתרס.

***

 

עזה ב"חרבות ברזל". הקושי להבחין בין העם להנהגה (מעמוד X של שיהאב)

אני יודע: הצעה זו מעוררת התנגדויות. ארבע המרכזיות שבהן הן אלה: ראשית, החמאס נחוש בשינאתו לנו ובהתנגדותו לעצם קיומנו כאן. שנית, השגת המטרה האמורה הינה בלתי סבירה בעליל. שלישית, שלום אין כופים. ורביעית, ישראל בעצמה אינה יודעת מה דמות השלום אשר אנו רוצים בו או אף מוכנים לקבלו. להלן התשובות להן לפי סדר זה.

1.    באשר לטענה כי החמאס נחוש בשינאתו לנו ובהתנגדותו לעצם קיומנו כאן: טענה זו היא בוודאי אמת. בעבר היו אשר הכחישוה, אך נראה שכיום היא מוסכמת על הכל. ההכרה בכך נמצאת בבסיס ההצעה הנוכחית. על כן טענה זו לא רק שאינה מהווה טיעון נגד ההצעה הנוכחית, אלא היא מהווה למעשה טיעון בעדה.

2.    באשר לטענה כי השגת המטרה האמורה הינה בלתי סבירה בעליל: גם טענה זו היא ללא ספק אמת. אלא שהיא אינה רלוונטית: ההצעה הנוכחית שואבת את השראתה וכוחה לא מסבירות המטרה שהיא מציבה, אלא מסבירות התרחישים אשר יבואו אם מטרה זו לא תוצב.

3.    באשר לטענה כי שלום אין כופים: ההיסטוריה מלאה דוגמאות המפריכות טענה זו, כלומר, דוגמאות לשלום כפוי, שהיה כולל, יציב, ובר קיימא. אמנם יש לומר: עדיף שלום לא כפוי, כזה ששני הצדדים באים אליו מרצונם החופשי. על כך אין עוררים. השאלה אינה  זו אלא זו: מה עושים כשאופציה זו אינה קיימת?

לטענה כי שלום אין כופים יש גירסא נוספת: את השלום משיגים לא באמצעים צבאיים אלא באמצעים מדיניים. טענה זו היא אמת, אך היא מנוסחת בצורה קלוקלת האומרת במובלע כי הצבא אינו גוף מדיני, כלומר, אינו שייך למדינה. אני מציע תיקון לטענה זו כדלקמן: באמצעים צבאיים ניתן לכפות על הצד השני לשאת ולתת לקראת שלום. אלא שברגע שנגמרת המלחמה ומתחיל המשא ומתן, תפקיד הצבא נגמר.

4.    באשר לטענה כי ישראל בעצמה אינה יודעת מה דמות השלום אשר אנו רוצים בו או אף מוכנים לקבלו, טענה זו היא ללא ספק אמת, והיא רלוונטית ביותר. שעל כן, ברגע שיוכנע שלטון החמאס, ואפילו לפני שיחל המשא ומתן לקראת הסכם שלום כולל, יציב, ובר קיימא בין ישראל לבין האומה הפלסטינית, יש להשיק בישראל דיון ציבורי על דמות השלום אשר אנו רוצים בו או אף מוכנים לקבלו. בדיון זה יש לאפשר לכל התשובות להיכלל, כולל תשובות בלתי סבירות בעליל. אמנם יש בישראל רבים הטוענים כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד. זו אינה אמת. כשאומרים להם זאת, הם מתקנים: זהו הפתרון היחידי העולה בקנה אחד עם הפרוגרמה הציונית. גם זו אינה אמת. האמת היא שזהו אולי הפתרון היחידי העולה בקנה אחד עם הדרישה מישראל להיות מחוייבת לקיומו של רוב יהודי בתוכה, ויש אף האומרים, בין הים לירדן. השאלה היא, מה צריך להיות מעמדה של דרישה זו. אפשרות אחת היא לוותר עליה כליל. במקרה זה נפתרת הבעיה. אפשרות נוספת היא להעלות את הדרישה במסגרת המשא והמתן, שאז היא אינה רלוונטית לרגע זה. אפשרות שלישית היא לעמוד על כך כי זוהי דרישה מוקדמת לכל משא ומתן, וכי יש להניח כנתונה את המסקנה הנובעת מכך, קרי: שפתרון שתי המדינות הוא אכן הפתרון היחידי. ההצעה הנוכחית אינה נוקטת עמדה בדיון זה, אלא רק מדגישה את הצורך בו.

***

לסיום: ההצעה הנוכחית מזמינה שאלות רבות, כולל שאלת אופיינו הלאומי ושאלת זהותנו המדינית. כל השאלות שהיא מזמינה הריהן חיוניות וראויות מאין כמותן. על כן, העובדה שהיא מזמינה אותן הריהי נימוק עוצמתי לקבלתה. אלא שיישום ההצעה אינו יכול לחכות לתוצאות הדיון בשאלות, ואף לא לתחילתו של דיון זה: עליו להיעשות מייד. כל התעכבות תגרור מחיר דמים כבד.

ד"ר חן יחזקאלי הוא בן קיבוץ ראש הנקרה; חי עם משפחתו בקיבוץ