אנו משלמים כיום את מחיר הרעבתו של המגזר הציבורי במשך ארבע עשורים ואת מחיר החלפתה של פקידות ממשלתית מקצועית באנשים שתורתם נאמנותם

הכשל המוחלט של מערכות המדינה בטיפול במרכיבים האזרחיים של המלחמה, החוסן בעורף, המשבר בחקלאות ובעיקר בטיפול הכושל בפליטי המלחמה זועק לשמים. הוא בולט במיוחד כניגוד המוחלט לרוח ההתנדבות והעשייה בקרב החברה הישראלית והיעילות והמקצועיות של התארגנויות החברה האזרחית, שנאלצת להחליף את המדינה ולמלא טוב ממנה את תפקידיה.

לכאורה, זו ההוכחה המלאה לצדקת השקפת העולם הליברטריאנית. הנה, מוכח שהמדינה אינה הפתרון אלא הבעיה. מוכח שהמדינה היא גוף מסורבל, מושחת ולא יעיל ושרוח היוזמה הפרטית, היזמות, האלתור והגמישות במתן מענה לצרכים משתנים טובה לאין ערוך.

האמת היא, שגם על פי הגישה הליברטריאנית, שעות מלחמה וחירום הן שעתה של המדינה הריכוזית. והנה, אנו רואים שאפילו במלחמה המערכת אינה מתפקדת. יתר על כן, אפסותה נחשפת במלוא מערומיה דווקא בשעת מלחמה.

אולם תהיה זו טעות לקבל ניתוח ליברטריאני כזה. ההיפך הוא הנכון. מה שאנו רואים הוא מה קורה למערכת הממשלתית כאשר היא מורעבת במשך עשרות שנים וכאשר מדינת הרווחה מרוקנת עשור אחר עשור מתוכנה ומאמצעיה. אנו גם רואים, שהיוזמה האזרחית הנפלאה אינה מסוגלת להחליף את המדינה, אלא רק לתקן חלק מנזקי העדרה. וכפי שהמסקנה מכך שהצבא הגדול אחר להגיע אל יישובי הנגב המערבי בטבח שמחת תורה אינה שאין צורך בצבא אלא ביוזמות פרטיות של פרטים נועזים שמיהרו להגיע על דעת עצמם אל התופת ובכיתות הכוננות של הקיבוצים, כך חידלון המדינה אינו מעיד שהיא מיותרת, אלא שיש לתקן אותה.

רוח ההתנדבות היא הרוח הישראלית במיטבה; יש לעודד ולטפח אותה. גם אילו המדינה הייתה פועלת באופן מיטבי, תמיד הייתה עוד עבודה להמוני המתנדבים. אבל הם לא היו תחליף למדינה אלא השלמתהּ.

איך הידרדרנו למצב הזה? יש לכך שני גורמים.

האחד הוא ארוך טווח, בן ארבעים שנה, החל משנות השמונים, והוא הפגיעה השיטתית במדינת הרווחה, מצד כל הממשלות, ממשלות ה"שמאל" לא פחות מממשלות ה"ימין", מתוך השתלטות של מגמות נאו-ליברליות קנאיות ואגדות ברוח אגדת "הרזה הנושא על כתפיו את השמן". במשך ארבעים שנה המגזר הציבורי הורעב בהדרגה, בכוונת מכוון. ואת התוצאות אנו משלמים עכשיו.

אך זה רק חלק מן הסיפור. כי המכה הגדולה שחווה המגזר הציבורי באה מכיוון אחר, התרבות הביביסטית. כוונתי בעיקר למיתוס ה"דיפ-סטייט".

מדובר באגדה, על פיה מרגע שהליכוד עלה לשלטון, קם שלטון צללים, "מדינת עומק", המורכב מהפקידות הציבורית, צמרת צה"ל, המשטרה והשב"כ, האקדמיה, התקשורת ובתי המשפט, שתפקידם להכשיל את הממשלה ולא לאפשר לה לממש את מדיניותה. כך, "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". כלומר, כל כישלונות ממשלות הליכוד ובעיקר ממשלות נתניהו, נובעים מהכשלה במזיד של מדינת העומק. כל ההצלחות מעידות על גדולתו של נתניהו, שלמרות מדינת העומק הוא מצליח להשיג אי אלו הישגים. את עיקר האשמה משליכים נשאי הקונספירציה הזו בעיקר על בגין ושמיר, שמתוך תפיסה ממלכתית הם השאירו על כנם את הפקידות המפא"יניקית, והיא למעשה השליט של המדינה, והיא שחזרה את עצמה בדורות הבאים של הפקידות. הגיע הזמן שהימין ידע לשלוט.

וכך, בשנים האחרונות יצא השלטון במלחמת חורמה נגד גורמי המקצוע. משרדי הממשלה הוצפו באנשים בינוניים, במקרה הטוב, שכישוריהם הם נאמנות – לא לציבור אלא לממנה, והיותם קבלני קולות או מקורבים לקבלנים כאלה. מנכ"לי משרדי הממשלה ובעלי תפקידים בכירים הם תת-רמה. הדוגמה המוחשית לכך היא מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי. אם נוסיף על כך את ניפוח הממשלה במשרדי ממשלה מיותרים עם שמות מונפצים ומינוי שרים נוספים במשרדים הקיימים, כמו השר למינויים פוליטיים במשרד המשפטים דודי אמסלם ולכל אחד הלשכה והפמליה, הרי זו התמונה העגומה שנגלית לנגד עינינו.

כשאנו רואים את הרמה הנמוכה של צמרת המגזר הממשלתי, אפשר רק לדמיין איך הייתה נראית מערכת המשפט הישראלית, אילו הצליחו לוין, רוטמן וחבר מרעיהם להשתלט על הרשות השופטת ועל מינוי השופטים.

אחד היעדים המרכזיים בשש אחרי המלחמה ולאחר שהממשלה הרקובה תוחלף בממשלה שפויה, יהיה שיקום שירות המדינה והמגזר הציבורי.

השר דודי אמסלם. משרות כפולות, שמות מונפצים (התמונה מ-youtube)