הנשיא ביידן כורך אותנו יחד עם אוקראינה וטאיוואן. אולי עדיף לנו להישאר בצד

שמענו את נאומיך היפים, הנשיא ג'ו ביידן. התרגשנו. אירחנו כאן שורת בכירים אמריקאים. ושורת מנהיגי "העולם החופשי" ועם כל זה אנחנו שואלים עכשיו: זה בשבילנו, כל הסיפור הזה עם נושאות המטוסים? או זה בשבילך.

כי, למשל, היום, 22.10.2023, אני קוראת במאמר של עמוס הראל ב"הארץ': "הנשיא ביידן הציג ביום ששי חבילת  סיוע ענקית לאוקראינה, ישראל וטאיוואן". כלומר, אנחנו יחד עם אוקראינה וטאיוואן. אנחנו עם ארה"ב נגד הרוסים ונגד הסינים. שר ההגנה האמריקאי, הוא פוליטיקאי קטן יותר, והוא אומר על יד משלוח נשק אמריקאי לישראל: "זו כרגע המשימה העליונה לביטחון ארה"ב". אז הבננו,  אלה לא רק רגשותיו העמוקים של ביידן, והאמפתיה שלו לעם היהודי, זה גם אינטרס אמריקאי ברור.

למעשה, אין צורך לחפש. מספיק לקרוא קטעים מנאומו של ביידן בחדר הסגלגל, שעות ספורות לאחר שחזר מביקורו בישראל. בין השאר, על הצורך לתמוך בשותפות חיוניות כמו ישראל ואוקראינה: "זו השקעה קטנה שתניב דיבידנדים לביטחון האמריקאי במשך דורות".

והכי מעניין, כבר מתחילה להיות מורגשת תפנית: יותר ויותר בכירים  במשרד החוץ האמריקאי  מדברים נגד כניסה לעזה. ובעד הגנה על הפלשתינאים. שלא לדבר על עיתונאים, אנשי אקדמיה והציבור הרחב. ואם אתם תוהים מדוע צה"ל, שעל קו הרצועה, לא נכנס, הנה התשובה. בימים האחרונים, גם תמיכתו של ביידן בכניסה הזו כנראה כבר פחות הדוקה.

ומה אנחנו הישראלים חושבים? דיברתי עכשיו עם חבר, והוא כמוני, ואולי אפילו יותר ממני, נגד הכניסה לעזה. מה המטרה? הוא שואל אותי. הוא מרצה על תכנון בהיי-טק, צריך להיות יעד ברור למקרה שננצח. אז, כן, אנחנו רוצים לנקום, ומה יהיה אחרי זה.

עסקתי בתכנון כלכלי במשך חמש עשרה שנה מחיי, במשרד התעשייה והמסחר. זה כמובן היה לא רציני, אתם יודעים. עשו מאיתנו הוזי הזיות, כשהליכוד עלה לשלטון.  אבל עכשיו, המון שנים אחרי, אני מבינה, לא היינו טיפשים כלל. מובן שלא ניבאנו את העתיד, אך תוך כדי בניית תוכניות כלכליות, למדנו המון דברים על הקשרים בין המשתנים. מה משפיע יותר, ומה פחות. מה היעד הסופי שאליו אנחנו חותרים. זה חידד את מחשבותינו, יכולנו לתרום הרבה לכל דיון במטרות המשרד.

אז, כמובן, תודה מר ביידן, אני שמחה שהיית כאן. אני שמחה שאתה אמפטי ומוכן לעזור. אבל אני חוששת. משום שמעורבותך כאן אוטומטית מעלה את המלחמה שלנו בדרגה. במקום עוד קטטה בין ישראל לפלשתינאים, זה הופך לחלק מהמלחמה הגדולה בין ארה"ב לרוסיה ולסין. אני לא בטוחה שאנחנו רוצים להיות שם. אני לא בטוחה שאנחנו צריכים להיות שם.

יש לנו מספיק צרות משלנו. לא בטוחה שכדאי לנו לאמץ גם את הצרות האמריקאיות הגלובליות. אולי עדיף לנו להישאר בצד. להישאר פרובינציאליים ולפתור "בקטן" את בעיותינו עם הפלשתינאים.

הנשיא ביידן מגיע לתמוך. האם רק אהבת מרדכי? (הצילום: ויקימדיה) 

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג: עידן השוק החופשי