הניסיון מלמד שלאחר הדפרסיה מגיעה המאניה ולאחריה חוזרת הדפרסיה. בשעת מצוקה מתאחדים, בשעת רגיעה נפרדים

בהעדר פרסומות ובצורך לקטוע מדי פעם את המלל הבלתי פוסק בערוצי הטלוויזיה, מוציאים אותנו מדי רבע שעה לערך לתשדירי תעמולה ממשלתיים שמרבים להשתמש בצימודי המילים 'כוחנו באחדותנו'  'אנו ננצח' 'כולנו עם אחד' וכיו"ב. בדומה לשיר 'רק בישראל' שכתבו אהוד מנור (מילים) ונורית הירש (לחן) בשנת 1968 (ימי האופוריה  שלאחר ששת הימים) אכן 'כל העם במילואים רק בישראל' וגם 'מתנדבים עושים חיים רק בישראל'. מי שלא נקרא למילואים או התגייס מטעם עצמו לשירות, מתנדב לארוז חבילות מזון וציוד למשרתים בעורף שהפך להיות חזית ו/או לקטוף פרי, להופיע  בפני הלוחמים והמפונים, מקלח חיילים ומבשל להם, תורם כסף לאינספור עמותות ומארח או מתארח.

מרבים לדבר על העם הגדול על מנהיגיו (מה שנכון) ועל הארץ ששינתה פניה (ולא בגלל הרפורמה) כמו גם על ההתגייסות המדהימה של האזרחים לאחר האסון הנורא שראשיתו ב-7.10. ישנם הטוענים כי ישראל טרם מלחמת 'חרבות ברזל' (שם נורא בפני עצמו)  לא תהיה אותה ישראל, וגם אזרחיה יהיו ערבים זה לזה יותר תמיד. אבל הניסיון מלמד אותנו שלאחר הדפרסיה מגיעה המאניה ולאחריה חוזרת הדפרסיה וכן הלאה. בשעת מצוקה מתאחדים, בשעת רגיעה נפרדים, ולאחר איחוד הכוחות לטובת המערכה הצבאית והאזרחית ישובו כולם למקומם ולעמדתם: הימניים ייעשו ימניים יותר, השמאלנים מעט פחות והחדשות ישובו לשדר תאונות דרכים, רציחות, מאבקים פוליטיים ערים, מצב כלכלי וחברתי רעוע, תחזית לשנה שחונה וכיו"ב. לא יהיה צורך דחוף בלכידות חברתית ואיש איש יחזור לביתו – לפחות עד למשבר הבא שכמו תמיד ייחל בדפרסיה ויסתיים במאניה.

למען שאדבק בהנחה שלי שמרביתנו פועלים היום מתוך שכרון חושים שמגיע לאחר אובדן עשתונות, הולכתי את עדותי להגדרה הרפואית של אותה תסמונת דו קוטבית המכונה "מאניה דפרסיה". האדם שנמצא בעיצומה של מאניה חש עצמו כמי שעומד על גג העולם. הוא מדבר ללא הפסקה, לא ישן בלילות מרוב פעילות, עוסק בעת ובעונה אחת בכמה פרויקטים, מתעמת עם זה הטוען שזה קשה למדיי ועליו לנוח ולתת הפוגה לנפשו הסוערת ושטופת האדרנלין. לעומת המאניה מדברת הדפרסיה על דכאון עד כדי קושי לקום מהמיטה, מחשבות קשות ותחושת אובדן שליטה, חרדה, קושי להתרכז וכד'. אחד מהגורמים לדפרסיה שמקדימה את המאניה: חשיפה לאירועי חיים טראומטיים ולמתח אישי וסביבתי.

ועוד לא הזכרנו את התסמונת הפוסט טראומטית שצפויה לעם הזה שכולו מילואים, או מתנדבים, או מפונים, או פצועים ושבויים לאחר שוך הקרבות והדהודם המתמשך של מעשי הזוועה והרצח הנפשע. אולי רק חילופי השלטון בישראל ושינוי סדר היום במדינה יביא קצת שקט וישרה שלווה בלבבות.

המצב הישראלי. מגג העולם, אל אי שינה בלילות (התמונה מ-Freepik)