והכי אני כועס על עצמנו שוויתרנו מהר מידי וויתרנו לעצמנו וויתרנו לכם, למרות שבפנים ידענו שיום אחד זה יתפוצץ

אני אבל, אני עצוב, ואני כועס. מאוד כועס. וברור שהכעס הזה מופנה לאיש שעדיין יושב על כיסא ראש הממשלה, והזעם מופנה לברברים מהחמאס, ולסריסים ולמשרתים של מכונת הרעל, אלו שמימנו את החמאס תוך כדי קריאות בוגדים עבורנו. אבל לא רק עליהם אני כועס, זה תסכול של תשע שנים מאז צוק איתן.

זה כעס על בוגי וגנץ שחלק גדול, גדול מידי מתפיסת הביטחון סביב עזה היה תחת אחריותם; זה כעס על אותה מנהיגת אופוזיציה שאמרה לנו: "זה לא הזמן לדבר על זה", ועל מנהיגת מחאה שכתבה לי: "מה פתאום, אני רק דברים חברתיים"; זהו, כעס על התקשורת הישראלית שפעם אחר פעם, סבב אחר סבב התעסקה רק במה עושים מחר ואיזה בית מפציצים עם אותם ראשים מדברים, ואף פעם לא שאלה את השאלה המתבקשת מה עושים כדי שלא יהיה עוד סבב; כעס על כך ששום איש תקשורת לא התעסק באמת לאורך זמן בשאלה כיצד מסיימים את המצב הזה, שלא שאלתם שוב ושוב כל פוליטיקאי: "מה עשית היום כדי לסיים את המצב בעזה"!

אני כועס על עצמנו ועל נציגי האופוזיציה בכנסת שהפכנו ללוביסטים שמחפשים עוד מיגון, עוד תקציב לבית ספר, עוד הטבות מס במקום לעסוק בעיקר, בחובה הגדולה המוחלטת של המדינה לביטחון של אזרחיה בשטחה הריבוני. ידענו, וידעתם שהמדינה מועלת בחובתה זו, ותמורת כסף קיבלנו שקט. מסתבר שלא ידענו עד כמה מעלה המדינה בחובה הזו.

ואני כועס על הימין השפוי, והמרכז שמאל, שידעו להציע אמפטיה, המון אמפטיה, אבל זה מעולם לא נראה להם מספיק חשוב כדי להזיז את התחת. הם חשבו שסבבים בעזה זה סוג של גזרת גורל, ועל החברים מהשמאל היותר קיצוני שבזו לכל מורכבות; שצעקו תמיד הפסקת אש בלי להבין שזה מתחזק בדיוק את המצב; שוויתרו על הרצון להשפיע בשביל ארגוני זכויות ותיעוד. והכי אני כועס על עצמנו שוויתרנו מהר מידי וויתרנו לעצמנו וויתרנו לכם, למרות שבפנים ידענו שיום אחד זה יתפוצץ.

נירים תחת אש. גומרים סבב ומחכים לבא (צילום: פרטי)   

הרשימה מעמוד הפייסבוק של בר חפץ