מדוע קהילות קיבוציות שנחרבו צריכות לשנורר בעצמן כספים לקיומן? איפה המדינה?!

אחד הדברים שהכי מעציבים אותי כרגע, הוא לחוות את מבצעי גיוס הכספים שנעשים למען קיבוצי העוטף. אני תורם ובוכה. בוכה על חיים והקהילות שנחרבו ותורם כי ברור שאי אפשר להפקירן במצבן זה. וכועס על כך שהם עצמם צריכים לעסוק בגיוס הכספים. מדוע אין לקיחת אחריות מוחלטת וכוללת של המדינה ומערכותיה על צורכיהם? איך יתכן שמשרד האוצר לא פתח, לאלתר, חשבון מטעם המדינה לכל אחת מהקהילות. והדברים אמורים כמובן, גם לגבי משפחות בודדות שאיבדו את יקיריהן.

אין לי ספק, אנשי משרד האוצר ואפילו השר, מזועזעים ורוצים לעזור. אבל הם כבולים. כבולים בפרוצדורות, ויותר מכך, כבולים בתודעה מעוותת. הם ממשיכים לשמור על הקופה שממנה צריך לבוא הכסף. ובכן, למדינה יש יכולת לספק כמה כסף שהיא צריכה ורוצה. האם מישהו מעלה על דעתו שהמבצע הצבאי המתקרב יתוכנן בהתאם למצב הכסף שיש כרגע בקופה? הרי ברור שהכול יתוקצב.

גם אם נקבל את העמדה שמדינה לא יכולה "סתם כך" להדפיס כסף, (היא יכולה, זה אחד המרכיבים של מדינה ריבונית) אז יש לה אפשרויות נוספות, כמו ללוות. בזמנים רגילים, עוד אפשר להתווכח על החוכמה שבדבר, ועל יחסי חוב תוצר, אינפלציה וכד'. כרגע זה מופרך לחלוטין. התוצאות האנושיות, חברתיות ובסופו של דבר הכלכליות האיומות של אי התייצבות מלאה של המדינה מאחורי הנפגעים הן ללא השוואה גרועות מכל חלופה אחרת.

בשיא המשבר הכלכלי של 2008 פרסם פאול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, מאמר תחת הכותרת: "אנחנו במצב שבו מסוכן להתנהל בזהירות".  אז עמדה על הפרק שאלת הכלכלה העולמית; אצלנו עומדת שאלת קיומה של החברה הישראלית. מושג האחריות, לא יכול להיות מנותק מהקשר. ברגע הזה, שבו האמון במערכות המדינה נמצא בשפל, כשתחושות הנבגדות והנטישה של רבים כל כך בציבור גואות, זה הרגע להחליף דיסקט, לקחת אחריות, ולהזרים כסף לאלתר. ואם לדבר כלכלה, מה שעוסקים בו עכשיו הוא כסף קטן, לעומת מה שידרוש השיקום בהמשך.

פאול קרוגמן. לפעמים מסוכן להתנהל בזהירות (מ-Freepik)