והשבילים, ותיקים מכולנו ומנוסים מרובנו, יודעים שהדרך מתפתלת וארוכה, מחר ישוב הקיבוץ לסדרו ושיממונו, ושוב נחכה לפורים של השנה הבאה

מסורת זו מסורת.

לא רק לקיים את חגי ישראל (בכלל) ואת פורים (בפרט) זו מסורת. לא רק שזה יהיה החג הכי מושקע, הכי מקושט, הכי מתוקצב, הכי שמחכים לו כל השנה, זו מסורת. גם מה שיקרה בחג עצמו, על רחבת הריקודים, בתאי השירותים, בפינות הנסתרות, מול פני החוגגים ההמומים – גם זו מסורת!

אצלנו בקיבוץ, פורים זה החג. יש בו כל כך הרבה מסורות: החל מהקישוט שמתחילים אותו חודשים מראש, דרך הידיעה החד משמעית שפורים אצלנו הוא הכי שווה, והכנת המערכונים, שכששתויים הם ממש-ממש מצחיקים, ועד הבר החופשי, הכניסה של בני ובנות י"ב שזהו ה"פורים חברים" הראשון שלהם, ותחרות התחפושות בין אלה שהשקיעו במיוחד השנה ואלה שכל שנה דופקים תחפושת וכולם מחכים ומנחשים למה יתחפשו השנה.

בקיצור – החג.

פורים, או בשמו העתיק נשף המסכות, הוא הזדמנות להמציא את עצמך בדמות שתמיד רצית להיות. או אולי דווקא הזדמנות להיות סוף סוף אתה עצמך, עם תחפושת על הגוף, אבל עירום וחף מכל "פוליטיקלי קורקט", או "כמו שצריך", או כמו שמצפים ממך, או כמו שראו אותך בגן א' ומאז אין לך שום סיכוי להיות משהו או מישהו אחר... אולי זה הרגע שבו אפשר ללבוש את מי שאני מקנא בו, את מי שאני לא מעז להגיד שאני רוצה להיות. אולי זה הזמן שלי לעזוב את הקיר ולפרוץ למרכז הבמה ולומר, או לעשות, הכי בהגזמה, הכי חופשי, הכי לשים פס על כל העולם ואשתו, שללא ספק נועצים בי כרגע עיניים המומות, מתעדים ומקבעים בזיכרונם, למען הדיווח מחר בבוקר למי שלא היה, את מה שאני מרשה לעצמי כרגע, בחסות התחפושת והמסכה.

ומחר, על השבילים, איש ישאל את רעהו (או אישה את רעותה. וזה הרגע לומר שחוקי העברית או חוקי מירבמיכאלי – אני מתכוונת לכולם, ז או נ, או מה שביניהם).  
הבן של פרוייק'ה וציפורק'ה? אתה בטוח? 
כן כן, אני בטוח  
אבל הוא כזה מין נעבעך. לא הייתי מאמין 
תאמין, תאמין. מה שהוא הרשה לעצמו אתמול.........

כשהיינו בגן חיכינו כל השנה לפורים. להתעורר ממנוחת הצהריים וללבוש את התחפושת ממחסן פורים, תחפושתו של כל אחד סודרה על כיסא אחד במעגל, להתאפר וללכת לרונדו, לצחוק על ושתי שגורשה בבושת פנים מהמשתה בהצגה של ההורים. וגם חיכינו נורא להגיע כבר להשתתף בפורים של ביתספר.

כשהיינו בביתספר חיכינו כל השנה לפורים שבו יש לונה פארק ומסעדה עם שניצלים וצ'יפס ותותים עם קצפת לקינוח, וב-12 בלילה מתחילים גם ריקודים סלוניים ואפשר לראות את הגדולים רוקדים סלואו ולפעמים גם מתנשקים. וגם חיכינו כבר לי"ב, שאז נוכל סוף סוף להשתתף בפורים חברים, ולעשות את הכניסה של הכיתה ולראות סופסוף, ולא בהצצה, את כל הפדיחות והשטויות של המבוגרים.

וגם עכשיו, השאלה הראשונה שתישאל על השבילים ובין שורות השולחנות בחדר האוכל למחרת פורים היא: נו... היה משהו מעניין? והכוונה היא – את מי תפסו בין השיחים או בפינת האולם מאחורי הקישוטים, מי שתה יותר מדי והצמיד על הרחבה את מי שמעולם לא החליף אתו מילה "בחיים האמיתיים", מי בגד במי ומי הולך "להיפרד" אחרי פורים. וכן, גם מי זכה בתחרות התחפושות.

והשבילים, ותיקים מכולנו ומנוסים מרובנו, יודעים שהדרך מתפלת וארוכה, מחר ישוב הקיבוץ לסדרו ושיממונו, ושוב

נחכה לפורים של השנה הבאה.

בינתיים כנראה נסתפק בזה.

ונפגש על השבילים.

נשף המסכות. פורים זה ה-חג. (צילום: מארכיון מצובה)

רוית שפר היא בת וחברת קיבוץ כברי