מתנצלת: יש לי שני נכדים ביחידות קרביות על גבול עזה. אינני מסוגלת להתמודד עם מה שקורה בדרום

מול ביתנו, שכן ביתו של ראש המועצה המקומית רמתיים. ראש מועצה במשך שנים, נדמה לי עשרות שנים. זה היה בית ישן ומוזנח. ראש המועצה היה רווק זקן. עם זאת, הייתה עובדת מועצה שהוא הביא מפעם לפעם להתייעצויות בביתו. היא הייתה נשואה כמובן.

חציו השני של הבית הוחזק בידי אחותו. היא הגיעה לארץ מבלגיה, כנראה אחרי מלחמת העולם השנייה. מבחוץ, הוא נראה מוזנח כמו החצי של אחיה. אבל מבפנים היה ריהוט אירופי כבד ויפה. האחות הייתה אלמנה מבוגרת. בשלב כלשהו הצטרפה אליה בתה. אין לי מושג מה היה מצבה המשפחתי. אני רק זוכרת שלעתים היא אירחה את אחייניתה, שהייתה לגמרי שחורה – אחיה התחתן עם אישה מקונגו הבלגית. האחיינית, בהמשך, הפכה להיות אלופת ריצה ידועה בארץ.

היו לנו שכנים גם בצד, מעבר לגדר. זו הייתה משפחה, שבה הבעל, נהג משאית, עבד קשה ושתק. אשתו הייתה הכוכבת. היא נקראה "הזונה" ו"חזייה" ברמתיים. זאת על שם החזייה שלבשה בקיץ, מעליה מטפחת ראש חצי עוטפת, חצי – לא. מתחת, כמובן, היו מכנסיים קצרים. ושתבינו, היא לא הייתה חטובה. היא הייתה פרה שמנה ונפולה. אבל היא הייתה ידועה כמי שנותנת, ופעם זה היה די נדיר. זה נמשך גם אחרי שבעלה נפטר. פעם אחרונה, ראיתי אותה עטופה בחלוק ורוד ברחובנו, כשעברתי שם לביקור. איש כבר לא היה איתה. לא אמרתי לה מילה.

אותה שכנה הקימה לול לעופות בשוק השחור בתקופת הצנע. הוא היה צמוד לבית שלנו, מעבר לגדר. אני זוכרת אותה, פעם אחת, יוצאת מעבר לקיר לסוחר שחיכה לה, שני עופות שחוטים ביד אחת, סכין נוטפת דם בשנייה. איך אני, השויחט'קה? היא אמרה בחיוך רחב, ואני הפכתי לצמחונית למספר שנים.

ממול לזונה היה מגרשו של זאב. הוא היה איש צעיר למדיי, ניצול שואה, שגר בבית מוזר שהיה שייך לדודו – חציו חדר נורמלי פלוס מטבח ושירותים, חציו האחר – בית אימון לתרנגולות. את בית האימון הוא השכיר לעולים חדשים – שלושה בחדר. ממול לבית האימון, על הריצוף שבחזית הבית, עמד שולחן הפינג פונג שלו. הוא אהב שילדי השכונה שיחקו שם, והשאיר לנו בחוץ מטקות וכדור. שוכרי הדירה, שעבדו עבודה פיזית קשה, לא השתגעו על נוכחותנו בשעות מנוחתם. הם היו שופכים עלינו כוס מים מפעם לפעם.

כאשר לא שיחקנו פינג פונג, בילינו על עץ הגויאבה הגדול בקצה המגרש. קראנו לו בית. לכל ילד היה ענף שהיה החדר שלו. היינו יושבים שם, מתנדנדים על הענפים ושרים. זה ישר מזכיר לי את השיר האהוב על זאב, שהיה שר אותו בקולי קולות "אוי, חבל, חבל חבל חב-ל שגם אני אינני כד". אני חושבת על זאב, כל פעם שאני שומעת את השיר ברדיו.

לזאב לא הייתה חברה, הוא כבר אז נחשב קצת מוזר. רגע שאני זוכרת עד היום  הוא אחר צוהריים אחד, שבו שיחקתי אצל שכנה. כל השכנות ישבו איתה במרפסת ושתו קפה. ואז מישהי מהן סיפרה שהוא אמר לה שהוא רוצה להתחתן. כולן פרצו בצחוק גדול, ואני שהייתי ילדה, הרגשתי כאב לב. ואז, יום אחד, לקחו את זאב למוסד לחולי רוח. הוא לא שב משם, ודמותו עולה לנגד עיניי מפעם לפעם.

ולבסוף, מילת התנצלות על כך שאיני עוסקת באירועי הימים האלה. יש לי שני נכדים ביחידות קרביות על גבול עזה. אני לא מסוגלת להתמודד עם מה שקורה.

 רמתיים, בעשור הראשון. להתנדנד על ענפי העץ ולשיר (מאתר העירייה)  

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג: עידן השוק החופשי