אין לי יותר מה לומר | קרני עם עד

לא נמצאות לי מילים לתאר את הזוועה. מכיר אנשים ונשים ושמות של הרוגים וחטופים והדעת נטרפת מכאב שאין לו תרופה

אני לא אוהב ומעולם לא אהבתי את הביטוי השגור בפי כתבי החדשות "צריך לומר..". ניתן היה להסתפק ב"סביר לומר", או "ניתן לומר" הדחופים פחות ולא להגזים בהכרחיות האמירה. אבל בעת הקשה והנוראה הזו בה אנו שרויים, אני באמת חייב לכתוב שצריך לומר שאלו הימים הקשים והמסויטים ביותר שעברתי בימי חיי.

לא טענתי כך לפני 35 שנה כשנפלה סמוך ליד ביתי קטיושה שריסקה את דלתות וחלונות הבית והותירה את התינוק שלנו בן השנתיים שוכב במיטתו הקטנה בינות לשברי זכוכית ורסיסים. לא חשבתי ככה כשנקלעתי לקרב עם מחבלים בצומת מצובה ומול עיניי נהרגו חמישה אזרחים וקצין צה"ל. גם לא הרחקתי לכת בתיאור הסיטואציה כ'קשה מכל' בעת שנקלעתי למארב מחבלים בלבנון בו נהרג חברי הטוב מהקיבוץ הצפוני. אבל נוכח המראות, הקולות, והתיאורים המזוויעים מטבח חברי ותושבי בארי, ניר עוז, כפר עזה, נתיב העשרה ומסיבת הטבע בסמוך לרעים - לא ידעתי את נפשי מרוב הזעזוע וההלם.

פני הילדים החטופים מזכירים לי את מוראות השואה, הקשישים והצעירים המתים או הפצועים את הפרעות ביהודי אירופה, החיילים השחוטים ברחובות עזה את הפוגרומים של ארגון דעאש הרצחני. שק הדמעות התרוקן ואני חייב לומר שלראשונה בחיי לא נמצאות לי מילים לתאר את הזוועה, התסכול, הזעם שמציפים את הגוף המכווץ מכאב. מכיר אנשים ונשים ושמות של הרוגים וחטופים והדעת נטרפת מרוב כאב שאין לו תרופה.

ואחרי שאמרתי את שהייתי 'חייב לומר' אני חייב, פשוט חייב, לומר עוד דבר. כפי שנכתב בספר איוב "עוד זה מדבר וזה בא.." כשהכוונה למבשר שמודיע לאיש הצדיק וירא האלוהים על עוד אסון שהמיט עליו אלוהים. כך חוויתי השבוע כששמעתי על נפילתו בקרב של רס"ן אריאל בן משה, מפקד בסיירת מטכ"ל, שהוא בנו של בן מצובה צור בן משה. צור עצמו איבד את אחיו אמיר במלחמת יום כיפור, את אחיינו אשל אמיר בן משה (נקרא על שם הדוד) שנפל בלבנון וגם בכך לא נגדשה שאת הייסורים. שרי אחותו של צור, אביו של אריאל, היא בת זוגו של עופר גבעתי ששכל את אחיו ירון במלחמת יום כיפור ואת בנו ירון גבעתי (נקרא על שם דודו המת) שנהרג בתאונת דרכים בחו"ל. כל האסונות במשפחה אחת שלא חדלה מלהקריב בכל דור ודור את יקיריה. כמה אטום האל וכמה אכזר הגורל.

נחמה אחת יש לי בכל הכאוס הזה שמשתלט על סדר היום שלי ושל אזרחיות ואזרחי המדינה.. שהוריי ניצולי השואה, שניהם נותרו נטולי משפחות ושארים, לא חוו את המחדל הנורא בתולדות המדינה מאחר ונפטרו בשנת 2012 (אמא) ו-2015 (אבא). ועוד תקוה מנחמת נותרה לי וגם אותה אני חייב לומר: ביבי וממשלתו המחרידה יגיעו לסוף דרכם הפוליטית, ולצד המשפטים שעוד תלויים נגד הנאשם הנכלולי הוא יעמוד  למשפט העם וההיסטוריה ויואשם גם בו.

ומלבד זאת , אין יותר מה לומר.

 "חרבות ברזל". הכאוס השתלט על סדר היום (צילום מאתר המשטרה)