אנשי חמאס פרצו אל הממ"ד בו ישבו סבתי בת ה-95 וקמיל, העובדת הזרה. קמיל גילתה תושייה, רוקנה את ארנקה ונתנה להם את התכולה. והם הלכו ...

ברכבת בדרך צפונה. שניה לנשום. אי אפשר לסכם את 36 השעות האחרונות, אבל תמונות קצרות יש. לא ראינו אור יום, רצנו לממד בשש בבוקר, יצאנו בשש וחצי בערב. בדרך מילאנו את כל הפח בפיפי. 12 שעות שלושה אנשים - אני טל ואחותי - ומשלב מסוים ארבעה, כי יוסי שזה תפס אותו באמצע הטיול עם הכלב, גם התגלגל אלינו.

אנחנו בממ"ד אחד, ענת והילדים (שפשוט ישנו במשך כל היום) בממ"ד אחר.  וסבא וסבתא והאחיינים - בשלישי. אז כן, שמחתי שאחרי 35 שנה אבא שלי בגיל שבעים וקצת הוציא את האקדח מהארון ובאמת התכוון להשתמש בו. לשבת בממ"ד, לשמוע ירי מטורף בחוץ, וצעקות בערבית; לראות בקבוצות הווצאפ אנשים זועקים בהיסטריה כשמחבלים מסתובבים להם בתוך הבית והם מחזיקים בכל הכוח את ידית הממ"ד; זוג עם תינוק בן פחות מחודש, ששרפו להם את הבית והם נחנקים מהעשן בממ"ד ואיש לא מגיע לעזור. כיתת כוננות שלפי תורת הלחימה אמורה להחזיק מעמד 20 דקות עד לבוא הצבא, מנהלת קרבות רחוב במשך שעות ארוכות לבדה וגם מצליחה לחסל את רוב המחבלים לבדה, עוד לפני שהצבא מגיע.

ההודעות בווצאפ מחברים באזור, מספרות את גודל הזוועה. אנחת רווחה כשחיילים באים ודופקים על הדלת, ואז במועדון: 400 אנשים, עשרות כלבים, תוכי, חתול ברצועה תינוקות, עובדים תאילנדים, עובדים סיעודיים, נשים בהריון, ואנשים שחוו את ההפצצות בדנגור ב-1948. בלי מקום נורמלי לישון, עם אוכל שמביאים תחת אבטחה כבדה מהכול-בו והמבט העייף והמוכה.

ואז אתה מבין שלא ברור איך נתאושש מזה אם בכלל; אז גם מגיעות הבשורות על החטופים וההרוגים 6 ו-4, ומצד שני מול השכנים יצאנו בזול....

בבוקר מתחילים להגיע השמות מהאזור: המורה של הילד, חבר לעבודה, חברה של הבת שנחטפה, חבר לכתה שלה שנרצח, חברה ששני ילדיה נחטפו, ועוד ועוד. ועוד 8 שעות עד שנותנים לחזור לבתים ואז מגלים שגם האוטו הלך מוונדליזם טהור וניסיון לבזוז.

ומתחילים להגיע הסיפורים על בחור שנשכב על הבת זוג שלו וחטף את האש במקומה ומת; על חברים בדואים שבשבת בבוקר נכנסו עם אקדחים לאתר של מסיבת הטבע ופשוט הוציאו אנשים; ועל סבתא שלי בת ה-95 שישבה בממ"ד עם העובדת הזרה שלה ופרצו לה לשם שני אנשי חמאס; סבתא צעקה עליהם וקמיל העובדת הזרה, גילתה תושייה, רוקנה את ארנקה ונתנה להם את הכסף. הם פשוט הלכו. כופר נפש...

ועכשיו ברכבת לצפון, לנשום קצת אוויר.

 פורענות בבית בנירים (צילום:פרטי)

בר חפץ הוא בן וחבר נירים