החיים אינם קופאים על עומדם ומחכים באדיבות שאתקדם ואסיים את משימותיי ולרגעים נדמה לי שתביעות העולם ממני אינסופיות

הפעם שיר וכמה מילים לפניו...

 

שוב אני עוברת דירה. המעבר הזה היה צפוי ואף רצוי, ובכל זאת, פעם שניה תוך עשרה חודשים זה לא פשוט, אני נושמת קרטונים, חולמת קרטונים, אוכלת קרטונים. ובתוך כל אלה קורים גם דברים בלתי צפויים ובכלל, החיים אינם קופאים על עומדם ומחכים באדיבות שאתקדם ואסיים את משימותיי ולרגעים נדמה לי שתביעות העולם ממני אינסופיות ועוד רגע יקריסוני (ואולי מידת ההיענות שלי היא לב העניין). אני מפטמת את כוח הרצון שלי במילים מעודדות ומשבחות, מזכירה לעצמי שאני יכולה, שהפעם הכול יהיה מתוכנן ומתוקתק לפרטי פרטים ויבוצע מראש ככל הניתן, אך לא – כוחות הטבע שלי מושכים אותי לדחות ככל יכולתי כל מה שרק אפשר לרגע האחרון...

 

את השיר הבא כתבתי בתקופת הקורונה. אנשים לא מעטים ואני בכללם, ראו בהפסקה הארוכה שנכפתה עליהם באותה תקופה מעין כור מצרף, שהמעבר דרכו מאפשר הזדמנות להתפתחות אישית ולשינוי דרך. אבל אצלי, חרף כל החלומות והתוכניות, לא חל אותו מפנה מקווה. כל בוקר נשקפו אליי במראה החיצונית והפנימית אותם פנים, אותו פְּנִים.

 

אבל משהו בכל זאת נשתנה, התגמשתי, כבר איני פועלת בשיטת הכול או לא כלום, ואני סלחנית יותר כלפי עצמי. אז אולי כעת זה בכל זאת כן כוחות...

 

זה לא כוחות

כל בוקר אני נחבטת אל המציאות:

אני אותה סיגל!

פרח כבד מידות ביופיו הרפוי

נוטה להיחבא בצל

ולחלום,

נדרך עוז לקראת גיחה.

כל בוקר גייסות מבצעים,

חילות יצירה ותקומה,

קמים עליי

ואני מתמסרת בלהט

ועד מהרה

דועכת אונים אל תוך הספה.

זה לא כוחות...

 

״מי שלמד מהקורונה יחיה״

אומרת חברתי החכמה

ואני נערכת לזה מיד,

תלי פרויקטים

קמים עליי לחיותני.

אך מול כל פינה מבהיקה

ממתינה ערימה מאובקת

ליד כל שיר חדש

מהבהב ספר שלא הושלם.

זה לא כוחות

הטבע

מול טבעי.

 

שוב אני עוברת דירה, פעם שנייה תוך פחות משנה. זה אמנם היה צפוי ואף רצוי, אחרי הכול דירה בתוך קיבוץ מכורתי, שער הגולן ודירה טובה יותר.

אני נושמת קרטונים, חולמת קרטונים, אוכלת קרטונים (התמונה מ-freepik)