היינו שכונה של עשרה עד חמישה עשר בתים. התרכזות בשלוש משפחות ספציפיות, לא תוכננה מראש, זה יצא ככה, תוך כדי כתיבה

הרחוב שלי היה דרך עפר, שנמשכה ללא הפרעה עד כפר סבא בצפון ועד אין-לי-מושג-איפה בדרום. זו כנראה הייתה דרך הים העתיקה, או אחת מדרכי הים, הן בטח זזו לפה ולשם לאורך הדורות. אפשר היה לראות כמה הוא עתיק על פי עצי האלון שנצבו על התוואי. אבל הרחוב שלי בפועל היה מוגבל למאתיים המטרים שבין התל עם אבני הריחיים בצפונו, לבין התל הנמוך יותר עם האירוסים הקטנים הסגולים בדרומו. שם התנהלו חיי. שם גרו החברים שלי.

התל למעלה התגאה, כאמור, באבן ריחיים עתיקה. בדיעבד, התברר שזה אתר ביזנטי, ושתי אבני הריחיים (רכב ושכב) נלקחו למוזיאון כלשהו. התל היה חלק ממגרש ענק, שהיה שייך למשפחה יוצאת גרמניה. הבעל היה זגג, האישה – עקרת בית. הם היו מסורתיים, והם איבדו בן במלחמת השחרור. אובדן אכזרי, הוא נעדר מקרב לטרון במשך חודשים. האישה לא הייתה לגמרי צלולה מאז. אני זוכרת את התרגילים שעשיתי כדי לחמוק ממנה בדרך מהמכולת. רוב תושבי השכונה לא החליפו איתה מילה. אמא שלי אמצה אותה, תמיד קראה לה כשהיא עברה, הזמינה אותה לתה ונתנה לה פרחים ופירות מגינתנו.

במגרשם הענק ניצב גם צריף, שהיה כנראה מקום מגוריהם הראשון בארץ. הם השכירו אותו לעולים חדשים שהגיעו באותה תקופה. אלה כמובן התקשו לשלם את שכר הדירה. וכך, כל כמה חודשים, היינו רואים את הגברת לובשת כפפות סרוגות לבנות, בדרכה לעורך הדין בתל אביב. נותרה להם בת אחת, שגרה בבית שנבנה על מגרשם. היא הייתה נשואה לרב סרן בקבע, מסורתי-ירושלמי. נולדו להם בת ובן. כשהבת התקרבה לגיל צבא, כך דווחתי, הם השיאו אותה לדתי-אמריקאי. וכולם, כל המשפחה, הגרו לארה"ב.

מעבר למגרשם, היה שדה מעובד כלשהו, ואחריו, מגרשה הענק של עוד משפחה חקלאית מסורתית. היו להם לולים ורפת ושדה למספוא. במשק עבדו הבעל ואחותה הרווקה של אשתו שחייתה איתם. האישה גידלה שלוש בנות, אפתה עוגות שמרים טובות, וניהלה את הבית. בתם הבכורה הייתה מבוגרת ממני בשבע שנים, או משהו כזה. היא הייתה מלאת פצעי בגרות בתקופה שאני זוכרת. ואז היא סיימה סמינר ומצאו לה בעל במושב שדה יעקב בעמק יזרעאל. נולדו ילדים, וככל הידוע לי היא הייתה מאושרת. ואז, מלחמת ששת הימים, כבר לא הייתי ברמתיים, נודע לי שהוא נהרג.

נרד למטה, לתל האירוסים הסגולים הקטנים. שם חי הסייד של השכונה. איש אנרגטי עם הומור, שהיה מתייצב אצלנו לסייד כל קיץ, ומספר בדיחות לאמא שלי. היו להם שלושה ילדים: הבכור, ג'ינג'י יפהפה, היה חבר של אחותה של חברתי הטובה. לאחר התיכון, הוא כחניך השומר הצעיר, עלה לקיבוץ דן בצפון. יום אחד, הוא נשלח לחרוש בשטח מריבה עם הסורים. הסורים ירו ופגעו בו והוא נהרג. האבא נהיה הרבה פחות מצחיק.

הבן השני היה שחרחר כמו האבא. גם הוא היה יפהפה, מבוגר ממני בשלוש שנים. הוא היה מלך השכונה בילדותי. הוא, כמובן, לא למד בכלל. בשלב כלשהו, הוא הפך לנהג אגד והקים משפחה. כשבנו הבכור התקרב לגיל צבא, הם כולם ארזו את מיטלטליהם ועברו לארה"ב. הם חזרו רק שנים רבות לאחר מכן, והוא, על פי מה שסופר לי, חלה ומת צעיר. השלישית במשפחה הייתה בת. יפה, שקטה וצנועה מההתחלה.

היינו שכונה של עשרה עד חמישה עשר בתים. אני נשבעת שההתרכזות בשלוש המשפחות האלה לא הייתה מתוכננת מראש. זה יצא ככה, תוך כדי כתיבה.

תל עם אירוסים קטנים, היה קצה הרחוב (מדף FB: פורום האירוסים של נתניה)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג: עידן השוק החופשי