הדיווחים על הגידול באוכלוסיית הקיבוצים – מעודדים. עם זאת,  כשבוחנים את הגידול במשקל, ראוי לבחון גם את המשקל הסגולי

המוסד "עונג שבת" נודע בעבר כיוזמה של המשורר חיים נחמן ביאליק, לקיום מפגשים של הציבור ביישוב עם אנשי רוח, שנערכו מדי שבת בתל אביב, ובהם ניתנו הרצאות בקשת רחבה של תחומי דעת, בהם תנ"ך, תלמוד, היסטוריה, פילוסופיה, גאוגרפיה, בוטניקה ועוד. מפגשים אלה החלו בתחילת 1927 והמשיכו להתקיים עשרות שנים לאחר מותו של ביאליק (מתוך ויקיפדיה).

כיום "עונג שבת" (וביקצור עונ"ש) הוא בלוג שייסד ב-2011 ההיסטוריון פרופסור דוד אסף. הבלוג עוסק "בכל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות", ככתוב בעמוד הבית.

 

***

בהתאם להגדרה, טווח הנושאים רחב: מאמרים היסטוריים, סיפורן של קהילות יהודיות, מקורם וניתוחם של שירים, סיפורים על מחבריהם והרבה נושאים הקשורים לשפה בעברית כמו שמות מצחיקים של עסקים, שחושפים כישרון יצירתי רב, טעויות מביכות בשילוט של כבישים ובשלטים מוסדיים ועוד. זה נעשה בקלילות ובחן, באופן ידידותי לקורא. הכנסו לביקור, לא תתאכזבו.

בהקשר זה נתקלתי שם לפני כמה חודשים במדור גלגולו של ניגון שהביא את סיפורו של השיר "שיירה שלנו" שכתב נתן קליין, לימים נתן יונתן, שבימים אלה מלאו מאה שנים להולדתו ועל איך התגלגל שמו של השיר ל"שוב יוצא הזמר" שהיה ללחם חוקן של תנועות הנוער". את כל הפרטים המרגשים והנוגעים ללב על כגלגול של הניגון שנכתב ב-1948 ופורסם ב"על המשמר", תוכלו לקרוא כאן.   

מה שלא ידעתי זה שהשיר נכתב על חבר קיבוץ שריד שנפל כנהג בשיירה שחזרה מירושלים במלחמת השחרור; מה שעוד יותר לא ידעתי זה ששמו של החבר הוא אהרון אגסי, קרוב משפחה - בן דוד של גיסי, שמואל, ששכל באותה מלחמה גם אח. שמעתי על סיפורו של אהרון במשפחה, אבל מעולם לא ידעתי שעשה את דרכו מעיראק, עבור בבן שמן, אל קיבוץ שריד וש"שוב יוצא הזמר", נכתב עליו.

הקריאה על גלגולו של השיר מלמדת גם עד כמה הייתה התנועה הקיבוצית בעת ההיא מעצמת תרבות ויצואנית שלה לרחבי הארץ. את השיר כתב נתן יונתן משריד; הלחן של יעקב שגיא מעין השופט; הליווי – חמישיית גלבוע מבית אלפא; העיבוד – נחום הימן מבית אלפא;  השירה של הגבעטרון מגבע.

***

עמק יזרעאל ולא רק הוא היה מנבטה של זמר עברי. שגיא הלחין עוד הרבה שירים בטרם הלך לעולמו בגיל צעיר. הוא גם יזם את פסטיבל "ענות" לתרבות קיבוצית שלא שרד זמן רב, אך בהמשך תפס את מקומו פסטיבל "ניחוחי חציר" שכיכב בשנות השבעים של המאה הקודמת.

לצד שירי הזמר, אפשר למנות גם את כתבי העת, התיאטרון, המחול, הסמינרים, הספרות, סיפורים ומחזות לילדים ("זרעים של מסטיק" האלמותי) ועוד הרבה גורמים ומוסדות, שעיצבו את התרבות הקיבוצית ועמה את התרבות הישראלית.

לאחרונה יש דיווחים על הגידול הדרמטי באוכלוסיית הקיבוצים. זה יפה. אבל  כשבוחנים את מספר המצטרפים "לפי משקל", ראוי לבחון גם את המשקל הסגולי, אשר מייצר את "הערך העודף" של הקיבוצים והתנועה. הערך העודף הזה הוא ההובלה הרעיונית והתרבותית.

גם נוכח הצמיחה הדמוגרפית, ספק אם אפשר להחזיר את הגלגל הזה לאחור, שהרי גם בימים שהקיבוץ היה בלב ההוויה הישראלית, רוב אמניו ויוצריו עזבוהו והעדיפו את העיר. הצמיחה הדמוגרפית הנוכחית, תרבה חומר; פחות מזה – רוח.

***

חזרה לנתן יונתן: במלאת מאה להולדתו תהו בתוכנית "סוכן תרבות" (כאן 11) מדוע הוא לא זכה לתואר משורר "כמו אלתרמן ורביקוביץ'" ומוזכר בעיקר בשל שיריו המולחנים, משהו בין פזמונאי למשורר. אני, הקטן בתחום, בעד משורר.  

 

 נתן יונתן. "מדוע לא כמו אלתרמן ורביקוביץ'" (התמונה מיוטיוב)