בעיני רוחי ראיתי אותה מתכופפת ומלקקת את הדם, ממלאה את חלקה בברית הדמים, אבל יחזקאל הרס לנו את הברית

 

היא  אחזה את המחט בשתי אצבעותיה ומיששה באמצעות החוד שלה, כאילו היתה מחוש, את המקום המדויק בכרית הזרת שלי, כדי לדקור ולהקיז ממנה את מנת הדם שלה לברית שהיתה עתידה להיכרת בינינו בעירוב דמינו.

 זה לא יכאב.

 תישבעי.

 ציפיתי לכאב חדש, מפתיע, כי דקירה שלא נועדה להכאיב אולי לא תכאיב.

 עד שנדקרים לא יודעים.

 עד שלא דוקרים לא מנסים.

 היא קראה בספר שקיבלה במתנה על ילד וילדה שכורתים ברית דמים וכך נשבעים לאהוב עד עולם וששום דבר לא יפריד ביניהם.

 הקש קצת דקר. באוויר עמד ריח של פרות חלובות, פה ושם נשמעה געייתן. מכל הימים כולם בחרנו דווקא את יום כיפור לדקור ולהידקר.

אמרתי שבספרים הכל יותר פשוט כי זה רק מילים.

היא אמרה שאם אחרים יכולים אז גם אנחנו.

לא ידעתי על פי מה היא תבחר את המקום המתאים לדקירה. אולי היא רואה את הנוזל מבעד לעורן הדק של אצבעותיי וכך היא חושבת שהיא יודעת איפה הכי טוב.

יש לך אצבעות של בת.

אני לא נעלב.

ישבנו מוסתרים מאחורי חומת חבילות הקש, והיינו בטוחים שאיש לא יראה אותנו כי ביום הכיפורים אנשים לא מסתובבים.

מה נעשה עם הדם?

נטעם.

את לא נורמלית.

אתה בעצמך.

 אני את שלך ואתה את שלי.

פתאום, רגע לפני הדקירה היא התחילה לרעוד.

 מה קרה לך.

 אני פוחדת.

 ממה?

אולי נוותר, הציעה.

פחדנית

לא נעלבתי.

חלפו שניות אחדות. ואז היא החליטה להחביא את המחט אבל התנועה המהירה שלה הובילה את חוד המחט ישר אל השפה התחתונה שלי.

אני לא מאמינה. דקרתי אותך.

יורד לי דם?

טיפ טיפה.

אז עכשיו תורך, אמרתי לה, לתת דם.

אז זה אומר שעכשיו אתה תדקור גם אותי בשפתיים?

את יכולה לבחור. איפה שהכי פחות מפחיד אותך.

 שתקנו.

 בינתיים זו לא היתה ברית דמים, זו היתה חצי ברית. ברית דם אחד.

אתה יודע, בסיפורים בדרך כלל הסוף טוב.

 גם בסיפור שקראת?

לא תמיד מוכרחים להעתיק ממה שכבר כתוב.

זו היתה שעת צהריים מאוחרת. לפתע הפתיע אותנו יחזקאל מגרעין ההשלמה "הבעייתי", כמו שקראו לו המבוגרים במדרכות, הגרעין הראשון של הקיבוץ, שתמיד מתנדב לעבוד בתורנות ברפת ביום הכיפורים.

הוא הבחין בדם וכמעט צעק, מה קרה לך איך נפצעת?

לא ידענו מה להגיד.

החלפנו מבטים מהירים.

יחזקאל הוציא מכיס מכנסיו פיסת בד ומחה בה את הדם.

אתה בסדר?

אני בסדר.

בעיני רוחי ראיתי אותה מתכופפת ומלקקת את הדם, ממלאה את חלקה בברית הדמים, אבל יחזקאל הרס לנו את הברית.

אילו יכולתי, הייתי דוקר אותו.

חבל, אמרה, כשהוא הלך.

 אולי בפעם אחרת, אמרתי.

והלכנו.

מאחורי חומת הקש חשבנו שאיש לא יראה אותנו (התמונה מ-freepik(