רעש מהמם בעוצמתו, כמו רעם הכי חזק שאיריס שמעה אי פעם, התנפץ לתוך חלל המזנון. היא לא יכלה לתאר לעצמה מה מקורו אבל חשה באיום הגלום בו

 

הנה הגיעו ראש השנה-יום כיפור-סוכות, הנפש מתאווה לכניסה חגיגית לתחומי השנה החדשה, לנחת, להפוגה נעימה מדרישות ומתביעות היום-יום. אבל המחלוקות והשסעים שורים מעלינו כחופה שחורה מאיימת.

 

כשלעצמי, הדריכות המתמדת מול מחלוקות ואיומים וחוסר ודאות, גורמת לי למתח רב. זאת בנוסף למעבר דירה, מבורך אמנם, ממסדה לשער הגולן מכורתי ובנוסף לעבודה מרובת פרויקטים, המזינים היטב את הפרעת הקשב שלי, ואחזקת משפחה ובית ועוד ועוד.

 

שינויים, בעיקר תוך כדי עומס, אינם קלים לי ואני מנסה לגייס לשם כך את הגמישות המרבית שאני מסוגלת לה. באווירה זו החלטתי להביא היום קטע מסיפור שכתבתי פעם, המתרחש במוצאי כיפור וקשור בשינויים.

 

(מתוך "הרמס" אשר בכתובים נצחיים לעת עתה.)

״שינויים חדים מרתקים אותה. למשל כאשר בבת אחת קופאים על עומדם כל האנשים מסביב כבמשחק "אחת-שתיים-שלוש דג מלוח", עם נקיבת צפירות ימי השואה והזיכרון. עוד יותר מזה מרתקים השינויים המתחוללים בהדרגה, כמו במוצאי יום כיפור, כאשר הנפש עוד מנסה להיאחז בשולי השקט והוא נשמט ממנה לאטו. רחש מנוע מרוחק עולה מתוך המרחב הדומם ועוד אחד ועוד, עד שהשאון הופך קבוע. הכביש מתמלא וסביב עולים קולות והמולות ומוחקים את הדממה.

 

במוצאי יום כיפור אחד, היא חזרה עם משפחתה מהקיבוץ לתל אביב. גלי אחותה היתה אז בת חמש והיא הייתה בת שמונה. הן ישבו במושב האחורי של הסימקה האדומה, שיחקו ורבו ואכלו ונמנמו. איריס אהבה מאוד את הסימקה האדומה. בדרך היא וגלי התחרו ביניהן מי תצליח למצוא ראשונה עוד סימקות אדומות על הכביש. הן לא מצאו והדבר הגביר את תחושת הייחודיות שלהן. אביהן ניסה לשעשע אותן עם החידות הרגילות שלו: איך פיל עולה על עץ? ואיך הוא יורד? ואיך מכניסים ארבעה פילים לתוך מכונית? ואחר כך הוא ואמא דיברו על דודה עידית מהקיבוץ ועל התוכניות שלה ופתאום איריס הבחינה שאחותה נרדמה עליה, לחיה החמה מעוכה אל כתפה. היא ניסתה למחות אבל הרגישה שקורי שינה מצטמחים על כל איבריה ואוסרים אותם, אפילו את פיה, ולא הצליחה לדבר.

 

בחדרה הם עשו הפסקה. איריס זכרה בבהירות רבה את ארבעתם ישובים סביב שולחן פורמייקה חום‏ ודנים מה להזמין. ואז איזה איש ניגש לאבא שלה ואמר לו משהו, ואבא שלה קם לצאת אחריו ורגע לפני שיצא הסתובב אל אמה ואמר לה בחיוך: "תזמיני קפה בשבילי". "הוא רק הולך להזיז את המכונית," אמרה אימא.

 

"אני רוצה סופגנייה," הכריזה גלי.

 

"אני לא בטוחה שכבר יש," אמרה אימא, "בטח רק אחרי סוכות יתחילו עם זה, אבל נבדוק. ומה אתך איריס?"

 

איריס ביקשה עוגת שמרים עם צימוקים, שבלולית כזאת. היא תיארה בפני אימה את מידת השיזוף והפריכות הרצויים של העוגה וכבר החלה לדמיין איך תפרום את קצה השבלול ותנגוס בסרט הבצק המסוכר, לשונה חוזה את החלקלקות המתוקה של הבצק בהיחשפו.

 

רעש מהמם בעוצמתו, כמו רעם הכי חזק שאיריס שמעה אי פעם, התנפץ לתוך חלל המזנון. היא לא יכלה לתאר לעצמה מה מקורו אבל חשה באיום הגלום בו. היה נדמה שהכול וכולם קופאים סביב. אמה תפסה את כפות הידיים שלה ושל גלי וריתקה אותן כמעט באלימות לתוך לוח השולחן.

 

"אל תזוזו," אמרה, "אל תזוזו בשום אופן, אני כבר חוזרת."

 

איריס וגלי ישבו משני צדי השולחן כאסירות והסתכלו אחת בפני השנייה.

"היא כבר תחזור," הבטיחה גלי בפנים רציניים.

איריס שתקה.״

 

המשך אולי יבוא – לאלוהי הגמישות פתרונים.

 

איריס וגלי התחרו מי תמצא ראשונה עוד סימקות אדומות (התמונה מוויקיפדיה)