כך חלפו להם השבועות של המלחמה. לא הרגשנו כלום, תפקדנו, חזרנו לשגרה. אבל משהו נותר לא שלם. הוא לא שלם עד היום

את היום הראשון של מלחמת יום כיפור אני זוכרת כאילו היה זה היום. ישבנו בבית של שכנים-חברים. כולנו היינו זוגות צעירים בבית אחד. ישבנו בסלון, ובת של שכנים אחרים שבדיוק חגגה יום הולדת שנה, החלה פתאום ללכת. שמחה גדולה.

מערכה שניה: אנחנו בבית שלנו. אני מטגנת קציצות, האיש  שלי מורח שמן טיק על השולחן בסלון. פתאום הטלפון מצלצל. אחותי מתל אביב מודיעה לי שכל כביש החוף לידם מלא רכבי צבא. הבנו שמשהו קורה. בנותיי היו אז בגיל 5 ובגיל 9 חודשים. לא עבר זמן רב, והגיע אלינו שליח מהצבא. הם הגיעו גם לשכן הזה ולשכן ההוא. בדיוק באותו יום כיבסתי את הלבנים של בעלי. עמדתי וגיהצתי אותם על המיטה כדי שיתייבשו. אני לא זוכרת שהרגשתי משהו. הכל היה דחוס מדיי.

גרנו אז על הגדר של מפעל תע"ש בבית הכרם בירושלים. אני לא זוכרת אם ידענו בדיוק מה הוא מייצר. אבל היה לנו ברור שהערבים יודעים בדיוק היכן הוא נמצא. לא הספקנו לנשום, וכבר אזעקה, רצתי למקלט למטה עם הקטנה בזרועותיי. גרנו אז בקומה שלישית, שהייתה בעצם קומה רביעית, כי עלינו כמעט עוד קומה עד לקומה הראשונה. המקלט היה תקני, אך לגמרי לא מסודר. היה בו אוסף רהיטים ישנים, לא היו בו שירותים. ישבנו שם על הרצפה וחיכינו.

כך עברו עלינו ימים רבים. כולם, כמעט, היו מגויסים. אני זוכרת את אלה שלא. אני זוכרת גם את האמא של השכנה שאיבדה אח טייס במלחמת השחרור. היא תמיד הייתה מטורפת, ועכשיו היה לה בן טייס. אני נזכרת גם בוויכוח ביני לבין אחותי, בנה היה באיזה שהיא סיירת אווירית. התווכחנו מה גרוע יותר: לאבד בן זוג או לאבד בן.

טוב, אתם מבינים שהיה כיף, במיוחד כשהאיש שלי חזר מתישהו לחופשה. הגדוד שלו, בחטיבת ירושלים, היה על קו בר לב. הוא, ועוד כמה קשישים כמוהו (הוא היה אז בן 34) לא גויסו לרדת לקו. הוא דווקא התווכח על זה, כי זה היה בחגים, והוא העדיף לא להפסיד הרצאות לסטודנטים שלו באוניברסיטה. אבל בצבא לא הסכימו, והם גויסו רק ביום הכיפורים עצמו. גויסו, וישר שמעו את המג"ד שלהם, שסיפר להם מה קרה בקווים. הוא דיבר ופרץ בבכי, וזה כמובן הותיר את הרושם שלו.

אז החלו לרוץ שמועות בירושלים, ונשים של חברים שלנו מהגדוד התקשרו. אני ידעתי בערך מה קרה, לא ידעתי בדיוק מי נפגע, מי נפל בשבי, ומה עם כל השאר. אני זוכרת עד היום את תחושת האין-אונים. הייתי צעירה, בת 30 בלבד, לא ידעתי לתמרן.

כך חלפו להם השבועות של המלחמה. לא הרגשנו כלום, תפקדנו, חזרנו לשגרה. אבל משהו נותר לא שלם. הוא לא שלם עד היום.

מעוז בודפסט, קו בר לב. המג"ד סיפר מה קרה ובכה (התמונה מוויקיפדיה)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג: עידן השוק החופשי