עלינו לעצב את מנגנון ההפעלה הישראלי מחדש. להגדיר הזכויות וחובות, לנסח את הנטל שעל כולנו לשאת בו. נתייצב כולנו על "העגלות המלאות בתוכנן השונה בין עדות, חצרות ודתות"

ערב יום הכיפורים 1973. גם בחצרו של קיבוץ, הקול עמד מלכת. דממה כמו כיסתה את מדרכות הישוב. צלילי כל נדרי, בקריאה מדודה, כמו ליטפו חללו של המקלט (באין מלחמות ובשיכרון הניצחון של ששת הימים, המקלטים היו לשימושים מועילים), שהפך לבית הכנסת. החברים ניצבו אל מול ארון הקודש שהובא למקום, מי מכוסה בטלית ומי שהסתפק בגופו ולבושו. לעת סיום תפילת ערב היום המיוחד, התיישבנו, חברים וחברות וערכנו חשבון נפש. זה מכבר, בחלוף השנים, עשינו לנו, מנהג מיוחד, לדבר מלב, להזכיר חברים שהלכו לעולמם, ולחשוב...

 

הלובן צבע את החלל, מן הבגדים ועד הטליתות. אווירה של קדושה, ככל שניתן לצייר בעיניים שלנו, חבורה צעירה שנשאה עמה חלום על ארץ ועל מדינה. דור שני לגאולה. ערב רב של מהגרי ארצות שונות, מאוחדים סביב גורל דומה ורצון לעשות בארצם, משהו יותר טוב. משהו שיש בו אמירה קבל עולם. ישבנו זה לצד זה ושוחחנו על תחושות, על כאבים ועל אהבות נכזבות. היה זה שיח צעירים, שנפשם נטועה בארץ הזו, שואבים כוחותיהם מאידיאות הצבועות בתום נעורים, החולמים על יחד ועל שיתוף ...ועל ארץ ישראל אחרת . הרי גדלנו בתוך סיסמאות של "אור לגויים", "עם סגולה" ועוד בכאלה מילים חמות (לימים הבנו שיש בהן בסיס לחטא היוהרה), היוצקות לתוך נפשו של הצעיר כוחות של חלום.

 

מתוך הדברים שנאמרו בשיח המעמיק, בקעה הקריאה הפנימית לתרומה למען החברה. לא בבחינת הסתפקות ב"אם אין אני לי מי לי", אלא בכוח היחד להניע מהלכים בעולם הקטן שלנו... ואולי להשפיע גם למרחקים. צעירים היינו. אחדים בוגרי מלחמת ששת הימים, אחדים טרם טעמו טעמה של מלחמה, ובעצם כולנו היינו בבחינת מחזיקים באמונה בכוחנו הבלתי מסויג , נושאים עמנו את אלבומי הניצחון המוחץ של מלחמת ששת הימים.

 

בכל זאת, יום כיפורים, הרי היה זה זמן לשאול שאלות. ניסינו להטיל ספק. אמנם זו דרכם של צעירים, אך התום שעל פני הנוכחים, לא השאיר מקום רב לכך ולא היה זה משום דבר פשוט. ניסינו להטיל ספק בדברים שנחשבו מובנים מאליהם, בסיסמאות ששמשו אותנו בחיי היומיום, בחצר שבה אחדות, שותפות ושוויון היו המילים השולטות. האומנם?

 

הטלנו ספק. זה נכון. זה אפילו הכרחי. לפחות, היום הזה, סיפק בידינו עילה מכובדת שלא להמשיך ולנהל אסיפות חברים, בהם נדבר כך בהערצה עיוורת על סיסמאות שליוו אותנו מהלך שנות חיזוק הקהילה והיחד...  

***

בערב היום הזה, המעוטר בקדושה, בו ביקשנו לדבר על עצמנו ועל מה שבין אדם לחברו, היינו רכונים זה בסיפורו של חברו ומחכים לבוקר של מחר...

 

הבוקר אכן הפציע בדממה, הברושים הזקופים נעים היו ברוח חרישית של יום טבול בשמש. המקלט היה במרכז הקיבוץ. הטלפון היחיד שהיה לרשותנו, ניצב בפתח חדר האוכל. החוט המקשר אל העולם החיצוני. טלוויזיה וטלפון בחדר, היו אז הס מלהזכיר. פגיעה בערכי הקומונה. תום לב. אמונה בדברים המסבים אנשים לשבת ביחד. את תפילת המוסף סיימנו. שותפי לחדר ואני הלכנו לישון. אחרי הכול עד למנחה, אפילו צדיקים גמורים נחים.

 

לפתע קולות עלו מן החצר. קולות שבקעו ממקלט רדיו כלשהו. רדיו ביום כיפור? רחש לא ברור, לא כהרגלו של היום הקדוש, גם בחצר הקיבוץ. מישהו צעק: שמעתם? יש מלחמה. הבטתי על חברי, שנח במיטתו ופלטתי בעיניים עייפות לאמור: ודאי עוד תרגיל פוליטי של גולדה ... צחקנו מעט, עד שהקולות הצורמים ממקלטי הרדיו, הלכו ולבשו אמת.

הקולות הללו, כמו בשרו את האירוע המכונן שצרב בבשרי והשאיר עקבות לשנות חיי/חיינו בארץ הזו. מה שהיה, לכאורה מובן מאליו, תרבות הכוח האינסופי שלנו, היוהרה הבלתי ניתנת לפקפוק, הפך כהרף עין לחלום רע .

 

מיהרנו לסיים את התפילה, במקלט ששימש אותנו, ללא קשר לייעודו (רחמנא ליצלן), הפך זה למקום בטוח לשעות של נעילה. יצאנו לארוחת סיום הצום שהוכנה במהירות. "הגויים של שבת" בקהילה, היו ממונים על העניין כמו מדי שנה. אלא שהערב, הצטרפו רבים, הצטופפו ביחד, כמו מבקשים להתחזק. אחדים כבר החלו בפעולות האפלה של המבנה, פורשים רצועות ניר דביק לאורכם ולרוחבם של החלונות הגדולים. התחלנו להכין את התיקים. הטלפון המיותם בפינת הכניסה לחדר האוכל,  לא חדל מלהשמיע את צלצולו "המאיים". והקול מן הצד השני שחזר על עצמו: "עוד מעט יגיעו לאסוף אותך", משפט בנאלי בתוספת שם בראשיתו. חיכינו. כל אחד חיכה לקריאה. לא היה פחד. ידענו שאנחנו כל יכולים. גדלנו על ברכי האלבומים של ששת הימים. התמונה המנצחת. נעליים באמצע המדבר. חייל אויב שברח. סימן של כוח אינסופי.

 

לא היינו מנוסים, לא ידענו לנחש את הצעד הבא (התמונה מאוסף המחבר)

 

מאיר יצא ראשון. התנשקנו. התחבקנו. לא חשבנו שלא יחזור. הוא לא חזר. אני יצאתי אחריו. הגעתי לבסיס בפאתי העיר הסמוכה. אמרו שצריך למהר. משאיות למשוך את התותחים אין. יביאו ממחצבות כפר גלעדי. אולי נרגיש קצת חול ועפר ... הנשק האישי היה בחוסר. לא נורא, תסתפקו בצ'כים, כך נאמר לנו . ... ואתה, פנו אלי המפקדים במקום, אתה, הגעת מהנח"ל, קח בבקשה את כלי הנשק הטוב ( עוזי), עוד ארבעה רימונים והיה מוכן לתגבר כל צד , אם יותקף. רגע של נחת,  משקיפצתי בעבר מפתח המטוס , אפשר שנתפשתי  די מיומן לפתור פה את הבעיות.

יצאנו למלחמה. ביציאה מן העיר, עמדו אזרחים, מברכים בקול ומשליכים סוכריות של ברכה. רגעים  של  גאווה. הרי אנחנו יוצאים להגן...

 

ככל שטיפסנו במעלה הגולן, הבנו את גודל האסון. הבנו שהאירוע בששת הימים היה משהו שלא מתאים למה שנגלה לעינינו. האש שניחתה עלינו ומסביבנו, הייתה מלמדת, אולי מחשלת. היי זה אמיתי. המיג, או הסוחוי שירדו עלינו, ברעש מאיים, הביאונו להעריך כל אבן או קפל קרקע ולו למען האשליה של תחושת ההגנה. הדיווחים בקשר היו קשים. צריך להגיע כמה שיותר מהר. המוצבים במצוקה. "תרנגול אחד שלוש", כך נשמעה הקריאה בקשר, "מבקשים מסך עשן לחילוץ, מבקשים אש נגד טנקים" ועוד... ועוד... לא היינו מנוסים באירועים שכאלה. לא ידענו לנחש את הרגע הבא... אבל עמדנו על דעתנו, הבנו שאנחנו בשר ודם. הבנו שאנחנו קטנים ביקום הזה.הבנו את הפער בין סיסמאות ונאומי מנהיגים, לבין מה שאמיתי, כאן ועכשיו... תחושה של חוסר אמון. צריך לבנות הכול מחדש. תחושה של הפקרה.. הפחדים הוסטו לאחור. צריך להציל. צריך שלא להפקיר. הכול עלינו. מגש הכסף? ערך האדם . ערך הרעות... וכמו שאמי כתבה לי: אושוויץ לא תחזור.

 

מ-1973 ל-2023

הייתי בשנת ה 23 לחיי במלחמת 73. אני בשנת ה 73 לחיי ב"מלחמת" 23. הרבה למדנו בשנה האחרונה. אנחנו בין שני אירועים שמעמידים את המדינה בסכנה קיומית. האם אנחנו ראויים לכל הללו ששלמו בחייהם למען קיומה של המדינה? האם מותם לא היה לשווא? שאלות קשות שעולות וצפות בימים אלו. האם נצליח לבנות שותפות חדשה? כן. שותפות ולא אחדות. כי עתה ברור שאנחנו שבטים. היינו ונישאר לעד. זה טיבנו וההיסטוריה שלנו ממחישה זאת היטיב.

 

עלינו לעצב את מנגנון ההפעלה הישראלי מחדש. להכיר במציאות, להגדיר את הזכויות והחובות, לנסח את הנטל שעל כולנו בכבוד לשאת בו. נתייצב כולנו על "העגלות המלאות בתוכנן השונה בין עדות, חצרות ודתות".  לא עוד "חמורו של משיח" ולא תהיה פה מדינת הלכה!!! נלחמנו למען ישראל ליברלית (על דמוקרטית לא הייתה שאלה...), פתוחה, מאפשרת, ומכבדת את כל אזרחיה (בבחירת הדרך והפולחן) ברוח מגילת העצמאות וברוח הנרטיב היהודי והישראלי.

 

עלינו להתייצב אל מול האמת, הצפונה "ביום השביעי" של מלחמת ששת הימים. מתוך הרבה כוונות טובות ואופוריה שהשתלטה עלינו, נקלענו למחלוקת עמוקה שקרעה אותנו לשבטים שהיו רדומים בתוכנו...ואנו נדרשים להביט פנימה לתוכנו ולחשוב ערכים מחדש.

 

ישראל שלנו אינה מופע מובן מאליו. אם לא נמצא את ה"יחד", את ה"אחריות" ( אח...אחר...אחרי), את החמלה, המחילה ואת החלום המשותף (בבחינת לבנות מחדש את הסיפור מאחורי הדגל), את "ישראל ערבים זה לזה" .... נחטא לילדינו ולנכדינו.

נושא  עמי את צוואת אמי, למען כל ילדי ונכדי ( דור שני, שלישי ורביעי לניצולי השואה) אמשיך לשאת את הדגל למען הבטחת קיומה של המדינה.

מי ייתן.

שנה טובה וחתימה טובה.

 

לבנות מחדש את הסיפור מאחורי הדגל  (התמונה מאוסף המחבר)