אז הרצין השטן, פניו האפירו, קולו חד כתער וקר: "זכור! זכור מי אתה – בן אדם!"

ליל כיפורים בימים רחוקים,

ואני מנוחה לנפשי לא מצאתי,

אז נדדתי הרחק ברחבי עמקים,

עד אל ארמון גדל מידות באתי.

דומם ומרעיד, בשׂרי חידודים,

בגבהי קמרונותיו תרתי,

רוחות ורזים אפפוּני פחדים,

קפאתי, נשימתי עצרתי.

לפתע מדלת סתרים הופיע שׂטן,

פנה אליי ושאל למה באתי,

הוא היה קרח, שחרחר וקטן,

חביב דווקא וסימפטי.

כול הלילה ישבנו ושׂחנו בשקט,

פילוסופיה וסתם רכילות,

בבוקר הרהבתי והגיתי בשקט:

"משאלה לי אליך, הוד רוממות.

 

משאלה הטורדת נפשי בימים,

ומדירה את  שנתי בלילות,

רוצה אני שתהיה ידידי",

כך, פשוט, ללא עוד מִלוֹת.

רגע נרעדתי לדברי חוצפתי,

אך השטן רק מתח חיוך לא ידוע:

"ייתכן, ואפשר שתהא עמיתי,

רק השב ואמור לי – מדוע?"

ואני השיבו אל נכון לא יכולתי,

מעולם את נפשי לא ידעתי,

רק אמרתי:

"... זה עניין של ביטחון...

ושלווה...ו... ו..."

וגמגמתי.

אז הרצין השטן, פניו האפירו,

קולו חד כתער וקר:

"זכור! זכור מי אתה – בן אדם!"

התעוררתי – ובפי טעם מר.

 

שוחחנו על פילוסופיה וסתם רכילות (התמונה מ-Freepik)