במחשבה שנייה תוצאות מלחמת יום הכיפורים הן גם עונש על הפוטש שנעשה ללוי אשכול והחלפתו כשר ביטחון במשה דיין

 

חמישים שנה למלחמת יום כיפור והתיקים נפתחים; ארכיונים השופכים אור, לעתים חדש, על החלטות הממשלה, על המחדל המודיעיני, על הפקרת מוצבי התעלה, על חירוף הנפש של הדרג הלוחם, על קריסתו של שר הבטחון דיין שנחשב עד אז ל"מר ביטחון"; וגם חשבון הנפש, וההכאה על חטא היוהרה, על זחיחות הדעת והאומניפוטנטיות שייחסנו לעצמנו.

 

לכל אחד יש קו פרשת מים דמיונית לגבי הזמן והמקום שבהם נקבע גורל מלחמת יום הכיפורים; מי בניצחון המדהים בששת הימים, מחולל הזחיחות; מי בחוסר ההתראה של המודיעין, מי "בקונצפציה".

 

אצלי קו פרשת המים עובר במקום אחר, בזמן מוקדם יותר: בפוטש שנעשה לראש הממשלה לוי אשכול – אולי ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה כאן - ערב מלחמת ששת הימים, תחילה בניסיון להדיחו ולהחליפו באחר (בן גוריון) ובהמשך בסילוקו ממשרד הביטחון והמלכת משה דיין תחתיו.

 

תקצר היריעה מלתאר את מסעות ההטרדה וההשפלה שעבר אשכול בימי כהונתו – מספרוני "כל בדיחות אשכול" שחיבר הפרסומאי אורי סלע (מישהו מן הסתם מימן את זה), דרך מסע הדה לגיטימציה "המוסרית" שעשה לו קודמו בתפקיד דוד בן גוריון, ועד ייחוס שקרי לטעותו בקריאת פסקה לא ברורה בנאומו לאומה ערב המלחמה, עד כדי הצגתה כאובדן עשתונות ומכאן הצורך הדוחק להחליפו. מצער שחלק מחבריו במפא"י לא עמדו לצדו, עם השתלטות ההיסטריה המתוזמנת על הרחוב שקראה לסלקו.    

*** 

לפני שש שנים הקרין כאן 11 את הסרט "האיש שניסה למנוע מלחמה", שעסק בפוטש שעשו לאשכול  בן גוריון ואנשיו (פרס ודיין) ברפ"י, וגרורותיהם הבוגדניות במפא"י ובמפד"ל, בגיבוי לוהט של עיתון "הארץ". דב גליקמן גילם את תפקידו של אשכול באופן מאוד משכנע.

חבל שלא שבו והקרינו אותו יחד עם כל הסרטים שהוקרנו עתה על מלחמת יום כיפור, כי במובנים רבים הפוטש ההוא היה אירוע שעיצב את מה שקרה לישראל בין שתי המלמחמות: ייסוד "מלכות דיין", וההסתמכות על יכולתו ותבונתו כביכול שהרבה ממנה שתלו במוחנו עיתונאים מלחכי פנכה ויחצנים.

בשיא ימי מלחמת ההתשה שר הביטחון היה מגיע למשחקי הכדורסל של מכבי תל-אביב, הקבוצה של המדינה,  כ"ידיד המחלקה", כדי לשמוע את רפי גינת מכריז על בואו ואת הקהל המריע למטדור. נכחתי פעם במשחק כזה: אקסטזה, עבודת אלילים של ממש. בתעלה נהרגים ופה דיין בא לקבל תשואות.

כשעדו דיסנצ'יק סיפר לאביו, אריה דיסנצ'יק עורך מעריב, כי הוטס עם פלוגתו לסיני כדי לאבטח גניבות ארכיאולוגיות של דיין, אמר לו האב "שעל זה לא כותבים". לימים פרסם עידו דיסנצ'יק עצמו את הסיפור, כשתפס את כסאו של אביו. 

בפוטש נגד אשכול, לא מינינו רק שר ביטחון, המלכנו עלינו אדם מתעתע, נטול יושרה ובושה. הניצחון במלחמת ששת הימים, שלדיין היה חלק קטן בו, הפכו למלך. אורי אבנרי נהג לדבר על ערכה הפוליטי של חתיכת הבד שכיסתה את עינו של דיין והפכה אותו למותג, שברגע האמת נחשף במערומיו.    

בסרט "האיש שניסה למנוע מלחמה"  חסרה סצנה חשובה: "פרק ההדחה", שבמידה מסוימת נוגע גם לנו, הקיבוצניקים: הסצנה שבה לובה אליאב ואהרון ידלין, לימים מזכיר התנועה הקיבוצית, "מניחים לאשכול את האקדח על השולחן"; השניים נשלחו (ונענו) לביצוע גזר הדין מטעם ותיקי מפא"י שנכנעו לרחוב: לומר לאשכול, שעליו למסור את תיק הביטחון לדיין. אליאב וידלין היו אז פוליטיקאים צעירים וזקני מפא"י ידעו לשתף צעירים. כשרצו. לימים, בהגיעו לגיל 80, התוודה ידלין בראיון, כי ביצוע גזר הדין הזה היה אירוע שעליו הצטער כל חייו.

***

מן הסרט עולים פקחותה וחריפות שיכלה של מרים אשכול, האישה הצעירה שאתו, שקראה את מפת הקרב הפוליטי נגדו טוב ממנו. היא הזהירה את אשכול מפני מתן היתר לדיין, כח"כ במדי צה"ל, לסייר ביחידות "כדי לבדוק את מוכנותן", בהבינה שדיין כורה לו בור; היא הציעה לאשכול לאיים בהתפטרות, בהעריכה שהדב יפחיד יותר את הרכיכות שהיו סביבו, מאשר לחצי רפ"י והציבור שהסיתה נגדו. והיא סברה שאשכול ישוב וינצח את בן גוריון, אם ינקוט קו יותר תקיף.

לוי ומרים אשכול. מרים היטיבה לקרוא את המפה (מאתר עמותת יד לוי אשכול)

עוד מלמד הסרט עד כמה הדרישה "למוסריות וממלכתיות" מצד בן גוריון היתה סלקטיבית. הוא תבע אותה בעיקר מיריביו, בחצרו היא לא הייתה קיימת. שם הכול היה כשר לצורך נקמתו באשכול. "גמגום" שמקורו במילה לא ברורה בנאום שנכתב עבורו, היה המנוף ששימש את יריביו וחבריו המדומים כדי להכריעו. הכל היה כשר בפוטש הזה.

הפוטש הצליח, אבל מחירו ניכר מאוחר יותר באווירה שהשתלטה עלינו ועל צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים ובתוצאותיה של מלחמת יום כיפור. צה"ל היה זקוק לשר ביטחון מתון וצנוע לאחר מלחמת ששת הימים, לא "אבו ג'ילדה", כפי שנהג אשכול לכנות את דיין.

 

"אבו ג'ילדה", אפילו את ההוראה לאנשי מוצב המזח ללכת לשבי סירב לתת. מבחינתו שילכו לשבי, רק שלא יגידו ששר הביטחון הורה על כך. בהניחו את ההחלטה הזאת לפתחם של הלוחמים התשושים, אבו ג'ילדה רצה לשמור על התחת שלו; לברוח מלקחחת אחריות.