לילות רבים חלמתי שאני רצה בתוך הפגזות בתעלות קשר בוערות בחצר הקיבוץ, מדרונות חשוכים ואורות מעבר לגבול מטילים צינה קרה בליבי עד היום

יום הכיפורים חל אז בשבת. הייתי בת 12 ועשרה חודשים. אני זוכרת היטב את השקט מכיוון הרדיו, שתמיד פעל בבית הוריי. היה שקט גם בחצר הקיבוץ. אבי החלים בדיוק מניתוח אפנדיציט, הוא נח. ישבנו ודיברנו אתו ואולי היינו כל אחד בענייניו. ואז התחילו הקריאות, סיסמאות ברדיו, ומישהו בא לקרוא לאבי. עניין כשירותו הרפואית של אבא נדון אך כנראה שלא עמד למכשול – הוא לבש את מדיו והצטרף לגדוד שלו.

עד מהרה הורידו אותנו למקלטים. ישיבה במקלט לא היתה מאורע בלתי רגיל אצלנו, שהרי שער הגולן היה קיבוץ ספר. ישבנו יחד במקלט אחד כל הילדים והנוער. מדי פעם באה אמא לבקר אותנו ועדכנה אותי ואת דגן אחי במצב (אורן, אחינו הצעיר היה פעוט עדיין). במוחה של המתבגרת שהייתי אז הכול התערבב לכלל מציאות הזויה, מוכרת ותלושה כאחד.

כעבור כמה ימים ירדה אימא למקלט ובפיה בשורה קשה: אבא נפצע. ״זה רק שבר ברגל וקצת רסיסים״, מיהרה לרכך.

האמת היתה שונה, אבי נפצע קשה, היה כווי בכל גופו. אמי החליטה לא לקחת אותנו לראותו בשלב הראשון. לימים סיפרה שראשו נראה אז כאבטיח שחור... הוא הספיק לקפוץ מהטנק רגע לפני שהתפוצץ, כולו שרוף והוא כבר לא רואה. כל חבריו לטנק נהרגו. בגדוד היו בטוחים שגם הוא נהרג ורק בזכות התעקשות של אחד מהם חזרו ומצאו אותו.

זו היתה פעם אחת מתוך סדרה ארוכה של מקרים בהם אבי נחשב למת וחזר לחיים ושיא נוסף בין רבים בעקומה הסחרחרת והאינטנסיבית של חיינו כאן.

את סיפורי הקרב (והגבורה) של אבי הוא מיטיב לספר ממני. הוא עושה זאת בהתרגשות, בצניעות, ביושרה ובפיכחון. ביום שלישי בשבוע זה נערך כינוס של גדוד סיור 134 מחיל השריון, שלחם ברמת הגולן, עם מלאת 50 שנה למלחמת כיפור. אבי היה בין מארגני הכנס ואף הוביל בסופו שני סיורים בעקבות הקרב. תארו לכם אותו, איש בן 87, בחום ספטמבר, קולו צרוד, רגשותיו גואים והימים ההם חיים בו. גיסתי ואני כיבדנו אותו והשתתפנו בשירה בטקס.

איני יודעת איך חיים עם כל הזיכרונות האלה. למרבה המזל אבא לא לקה בהלם קרב, בכל אופן לא באופן שהוציא אותו מתפקוד. רק על עצמי לספר ידעתי, שאני חיה בסוג של הלם קרב מתמשך (וכנראה קל יחסית... ) לילות רבים חלמתי שאני רצה בתוך הפגזות בתעלות קשר בוערות בחצר הקיבוץ, מדרונות חשוכים ואורות מעבר לגבול מטילים צינה קרה בליבי עד היום.

השיר שאביא היום מתאר משהו מהתחושה הזו והוא מספרי הראשון "דם בודד".