"בין חברים" - הילד בן חצי שנה | עזרא דלומי
מעל הכל, מעל-מעל הכל, זאת ההתנדבות. בסוף יום העבודה, כשמתחילות השעות הנוספות ב"בין חברים", הדלק הוא הנכונות של החברים להתנדב
ב-11.12.91 פרסמה אורה ערמוני בשבועון "קיבוץ" את המונולוג של יריב בן אהרון ("האב, הבן ורוח המהפכה") שהיה ליבת ספרו "פלג", שהופיע ב-1993.
זה היה מונולוג מסעיר, חושפני ומטלטל שבו בא הבן, יריב, חשבון עם אבא יצחק ועם דור המהפכנים. כשאורה נתנה לי את הטקסט לקריאה, רעדו ידיי מעצמת הדברים וחריפותם - ניפוץ מיתוסים וכתישתם עד דק. זה היה "רצח אב" מטאפורי. ואכן, יצחק בן אהרון התקשר למזכ"ל התנועה דאז, מוקי צור, ואמר לו בעקבות קריאת הכתבה: "מוקי, רצחו אותי". התנועה געשה ועמה גם עיתונים ארציים ופוליטיקאים מקורבים.
חברים במזכירות התנועה תבעו לקרוא לי לברור, בטענה שהכתבה מוציאה לנו שם רע ופוגעת ביצחק בן אהרון.
באתי לישיבה מודאג. הייתי אז עורך טרי. הכתבה נגעה בקודש הקודשים. הישיבה החלה: כמה חברים "שיפדו" אותי לאורך ולרוחב ב"זה לא מקובל", או "זה גורם נזק" ו"זו עיתונות בלתי אחראית". התגוננתי. ואז, אחד החברים שאל אותי בטון נוזף: "למה לא התייעצת עם מוקי אם לפרסם?" מוקי קטע את תשובתי: "טוב שהוא לא התייעץ אתי. לא מתפקידי כמזכ"ל, לעסוק בזה". (ציטוט מהזיכרון ע.ד). בכך תם הדיון. מוקי הפגין הרבה שאר רוח, בהבינו את חשיבותו של חופש הביטוי.
***
זמן רב חלף מאז, שלושה עשורים. זמן של הפרטה והשתנות, שהבטיח שחרור של החבר מכבלי ממסדים; חופש החלטה ובחירה; מזכירות תנועה שאיננה נכנסת לחיינו; חופש ביטוי, בלי צנזורים מלמעלה.
טוב, זה שקר. כמו בכל תהליך הפרטה, הכוח התרכז בידי מעטים. הנהלות הקיבוצים ומטה התנועה, הפכו ליקום שולט, נפרד מיקומם של החברים.
החבר קיבל חופש
להחליט מה לצרוך, ואם הוא עדיין בכושר עבודה ובעל יכולת, גם היכן להתפרנס. זה חופש
שאיננו חירות. זה חופש שאיננו חופש ביטוי. זה חופש שאיננו חופשי, לא מצנזורה ולא
מבעלי שררה.
***
בחודש מרס 2023, ממש לפני חצי שנה, עלה אתר "בין חברים" לרשת. מאז הוא פועל ברצף, כל יום, זולת סופי שבוע. מבחינת היקף העשייה – עריכה, חיפוש תמונות, העלאה לאתר והפצה – חצי השנה הזאת מרגישה כמו שנתיים.
האתר הזה קם כצעד של מחאה; הוא תוצר של כעס ועלבון: על צנזורה; על פסילת חומר לגיטימי; על "פתיחת מעטפות" מצד ראשי התנועה כדי לפסול את מה שלא בסמכותם; על רשות ציבורית של עיתון שנאלמה: על כל מה שמאפיין משטר רודני "ששם יד" על התקשורת. יש מי שמוכן לעבוד בתנאים כאלה, יש מי שלא. קרני עם עד ספג איומים מהמזכ"ל ניר מאיר ובהמשך הרעה בתנאי העבודה. לי פסלו כתבה שאושרה, עקב תביעת השתקה, המצאת כזבים אודותיה והטלת דופי באמינותי. כל אלה גרמו לשנינו לומר: "לא עוד".
***
הרבה ספקות וכאבי בטן ליוו את הקמת האתר, שבאה בתום צירי לידה שנמשכו שלושה חודשים. שבעים פעם שאלנו האם יהיו מי שיתרמו כסף להקמתו, האם יהיו כותבים, האם יהיו קוראים? על כל אלה קיבלנו תשובות חיוביות. הספקות נגמרו כשתרומות החלו להגיע. "תרומה" חשובה אחרת, רשימות תפוצה, קיבלנו ממוסדות שונים, לאחר שדוברות התנועה סירבה לבקשתנו לקבל את רשימות התפוצה של חברי הקיבוצים שבידה.
הופתענו מקצב זרימת החומר: 300 מאמרים וכתבות, ו-400 מכתבי תגובה פורסמו עד כה. יש קריקטורות וצילומי רחפן שמעטרים בקביעות את האתר.
אבל מעל הכל, מעל-מעל הכל, זאת ההתנדבות. הרצון והנכונות של האנשים לתרום. בלי שכר, בלי סנקציות, בלי חרב פיטורים מעל. בסוף יום העבודה, כשמתחילות השעות הנוספות ב"בין חברים", הדלק הוא הנכונות להתנדב.
העריכה, הכתיבה, האיורים, הסיוע הטכני (ישראל רפפורט מגן שמואל), כולם נעשים בהתנדבות. זה מעניק סיפוק רב. זה בניגוד לרוח התקופה.
***
והעצמאות, הו העצמאות: איש לא מציץ מעבר לכתפו של הכותב, אין הסרה של חומר משום סיבה בלתי ראויה - ואין מעורבות של המזכ"ל, או מי מטעמו.
כיום ניתן להעריך שהשפעת האתר ניכרה במאבק נגד שינוי כללי המשחק בבחירת המזכ"ל הבא, לפי רצונו של המזכ"ל הנוכחי. הבחירה תישאר בידי כל החברים, לא יהיה קידום מלאכותי של מועמדים.
ולבסוף, מזה שמונה שנים, מאז כניסתו לתפקיד המזכ"ל, מעלה ניר מאיר את הקואופרציה על ראש שמחתנו, עד כה ללא תוצאות מפלגות. עוד יתברר ש"בין חברים" הוא המיני קואופרטיב (טוב, סוג של...) היחיד שקם בתקופה זו, כילד חוץ.
שלושים שנה חלפו מאז אירוע יריב בן אהרון ואת שאר הרוח המירה גסות הרוח.
האתגר האמיתי שלנו הוא ש"בין חברים", יישאר באמת בין חברים.
***
חשוב לזכור: בעת ההפגנות למען הדמוקרטיה, כדאי להציץ אל מה שנעשה בבית.
בהתאם למגבלות
קיפי, כפי שכתבתי כאן, זהו אתר התנדבותי של חברים שנעשה לאחר שעות העבודה הרגילות. אין לנו כתבים בשכר כמו שאפשר לשולחם למשימות מיוחדות. מטבע הדברים לא נוכל לכסות כל מה שקורה בקיבוצים. קמנו כדי לאפשר כתיבה חופשית, ללא צנזורה ופסילה של חומר מסיבות לא ענייניות. שבת שלום
הבטאון החדש בן חצי שנה אבל א ני מת משעמום
עזרא שלום,
חשוב לזכור
חשוב לזכור שהתנועה היא זו שמונעת את החופש האמיתי, היא עוברת בקיבוצים ומונעת שיוך דירות קנייני ודוחפת את חלופת האגודה, למען הכוח ישאר בידי קומץ אנשים.
קיבוץ רוחמה
ראשית כל הכבוד על העיתון האינטרנטי. חשיבותו שכל קורא ישלם 100 ש"ח כל שנה כדישרק מי שרוצה באמת לקרוא תומך בעורכים הנפלאים. אבל אין לעיתון הקיבוץ שום חשיבות. אצלנו העיתונים שמגיעים מונחים ללא עיניין ולפעמים החבילה שלמה כל השבוע. ברוחמה במידה ויש 10 קוראים זה הרבה וכולם מבוגרים שעתידם מאחור. התנועה לא מפלצת היא גוף חסר חשיבות שלא מעניין איש שלשמו קמה.העיניין בבחירת מזכ"ל מעניינת רק עסקנים זקנים. עזרא אתה חי בעבר. ברוחמה סיים לפני שבוע מנהל קהילה שהיה 11 שנה. הוא היה 11 שנה בגלל שהיה בקונצנזוס והיה ממשיך לו לא היה רוצה להיות ראש מועצת לכיש. אין שליטה של קבוצה אינטרסנטית. כולם מרוצים. תעזוב את עיתון הקיבוץ הכושל. חבל על האנרגיה שאתה וקרני מקדישים לו.
אוסיף על דברי דלומי
כמה הערות לטובת הסדר הטוב (והרע) שגרם לי לחבור לעזרא בהקמת האתר הקיבוצי-עצמאי שגם את שמו נתתי (מחווה לספר של עמוס עוז). האיום המוזכר מצד ניר עדיין לא גרם לי לסגת מכתיבה בעיתון גם אם בחצי משרה. לאחר הפיטורים המבישים טרם הקמת זמן קיבוץ החלטתי לפרסם גילוי דעת בעיתון החדש שנגע לתנועה הקיבוצית. העורכת ביקשה ממני שלא להתייחס לגופו של איש (ניר מאיר) אלא לתנועה כגוף ריבוני. הסכמתי בקול ענות חחושה. מאוחר יותר שלחתי מכתב רחב יריעה על השתקת התחקיר של דלומי על שנעשה ביפעת. עדי סלמור החליטה שלא לפרסמו . זה מה שמנע ממני להמשיך ולשלוח חמרים לפרסום בעיתון המגויס. כאן באתר אני כציפור דרור ואין איש המנסה להכניסה לכלוב או להפיל אותה ארצה.