מעל הכל, מעל-מעל הכל, זאת ההתנדבות. בסוף יום העבודה, כשמתחילות השעות הנוספות ב"בין חברים", הדלק הוא הנכונות של החברים להתנדב

ב-11.12.91 פרסמה אורה ערמוני בשבועון "קיבוץ" את המונולוג של יריב בן אהרון ("האב, הבן ורוח המהפכה") שהיה ליבת ספרו "פלג", שהופיע ב-1993.

זה היה מונולוג מסעיר, חושפני ומטלטל שבו בא הבן, יריב, חשבון עם אבא יצחק ועם דור המהפכנים. כשאורה נתנה לי את הטקסט לקריאה, רעדו ידיי מעצמת הדברים וחריפותם - ניפוץ מיתוסים וכתישתם עד דק. זה היה "רצח אב" מטאפורי. ואכן, יצחק בן אהרון התקשר למזכ"ל התנועה דאז, מוקי צור, ואמר לו בעקבות קריאת הכתבה: "מוקי, רצחו אותי". התנועה געשה ועמה גם עיתונים ארציים ופוליטיקאים מקורבים.

חברים במזכירות התנועה תבעו לקרוא לי לברור, בטענה שהכתבה מוציאה לנו שם רע ופוגעת ביצחק בן אהרון.

באתי לישיבה מודאג. הייתי אז עורך טרי. הכתבה נגעה בקודש הקודשים. הישיבה החלה: כמה חברים "שיפדו" אותי לאורך ולרוחב ב"זה לא מקובל", או "זה גורם נזק" ו"זו עיתונות בלתי אחראית". התגוננתי. ואז, אחד החברים שאל אותי בטון נוזף: "למה לא התייעצת עם מוקי אם לפרסם?" מוקי קטע את תשובתי: "טוב שהוא לא התייעץ אתי. לא מתפקידי כמזכ"ל, לעסוק בזה". (ציטוט מהזיכרון ע.ד). בכך תם הדיון. מוקי הפגין הרבה שאר רוח, בהבינו את חשיבותו של חופש הביטוי.  

***

זמן רב חלף מאז, שלושה עשורים. זמן של הפרטה והשתנות, שהבטיח שחרור של החבר מכבלי ממסדים; חופש החלטה ובחירה; מזכירות תנועה שאיננה נכנסת לחיינו; חופש ביטוי, בלי צנזורים מלמעלה.

טוב, זה שקר. כמו בכל תהליך הפרטה, הכוח התרכז בידי מעטים. הנהלות הקיבוצים ומטה התנועה, הפכו ליקום שולט, נפרד מיקומם של החברים.  

החבר קיבל חופש להחליט מה לצרוך, ואם הוא עדיין בכושר עבודה ובעל יכולת, גם היכן להתפרנס. זה חופש שאיננו חירות. זה חופש שאיננו חופש ביטוי. זה חופש שאיננו חופשי, לא מצנזורה ולא מבעלי שררה. 

***

 בחודש מרס 2023, ממש לפני חצי שנה, עלה אתר "בין חברים" לרשת. מאז הוא פועל ברצף, כל יום, זולת סופי שבוע. מבחינת היקף העשייה – עריכה, חיפוש תמונות, העלאה לאתר והפצה – חצי השנה הזאת מרגישה כמו שנתיים.

האתר הזה קם כצעד של מחאה; הוא תוצר של כעס ועלבון: על צנזורה; על פסילת חומר לגיטימי; על "פתיחת מעטפות" מצד ראשי התנועה כדי לפסול את מה שלא בסמכותם; על רשות ציבורית של עיתון שנאלמה: על כל מה שמאפיין משטר רודני "ששם יד" על התקשורת. יש מי שמוכן לעבוד בתנאים כאלה, יש מי שלא. קרני עם עד ספג איומים מהמזכ"ל ניר מאיר ובהמשך הרעה בתנאי העבודה. לי פסלו כתבה שאושרה, עקב תביעת השתקה, המצאת כזבים אודותיה והטלת דופי באמינותי. כל אלה גרמו לשנינו לומר: "לא עוד".

***

הרבה ספקות וכאבי בטן ליוו את הקמת האתר, שבאה בתום צירי לידה שנמשכו שלושה חודשים. שבעים פעם שאלנו האם יהיו מי שיתרמו כסף להקמתו, האם יהיו כותבים, האם יהיו קוראים? על כל אלה קיבלנו תשובות חיוביות. הספקות נגמרו כשתרומות החלו להגיע. "תרומה" חשובה אחרת, רשימות תפוצה, קיבלנו ממוסדות שונים, לאחר שדוברות התנועה סירבה לבקשתנו לקבל את רשימות התפוצה של חברי הקיבוצים שבידה. 

הופתענו מקצב זרימת החומר: 300 מאמרים וכתבות, ו-400 מכתבי תגובה פורסמו עד כה. יש קריקטורות וצילומי רחפן שמעטרים בקביעות את האתר.

אבל מעל הכל, מעל-מעל הכל, זאת ההתנדבות. הרצון והנכונות של האנשים לתרום. בלי שכר, בלי סנקציות, בלי חרב פיטורים מעל. בסוף יום העבודה, כשמתחילות השעות הנוספות ב"בין חברים", הדלק הוא הנכונות להתנדב.

העריכה, הכתיבה, האיורים, הסיוע הטכני (ישראל רפפורט מגן שמואל), כולם נעשים בהתנדבות. זה מעניק סיפוק רב. זה בניגוד לרוח התקופה.

***

והעצמאות, הו העצמאות: איש לא מציץ מעבר לכתפו של הכותב, אין הסרה של חומר משום סיבה בלתי ראויה - ואין מעורבות של המזכ"ל, או מי מטעמו.

כיום ניתן להעריך שהשפעת האתר ניכרה במאבק נגד שינוי כללי המשחק בבחירת המזכ"ל הבא, לפי רצונו של המזכ"ל הנוכחי. הבחירה תישאר בידי כל החברים, לא יהיה קידום מלאכותי של מועמדים.   

ולבסוף, מזה שמונה שנים, מאז כניסתו לתפקיד המזכ"ל, מעלה ניר מאיר את הקואופרציה על ראש שמחתנו, עד כה ללא תוצאות מפלגות. עוד יתברר ש"בין חברים" הוא המיני קואופרטיב (טוב, סוג של...) היחיד שקם בתקופה זו, כילד חוץ.

שלושים שנה חלפו מאז אירוע יריב בן אהרון ואת שאר הרוח המירה גסות הרוח.

האתגר האמיתי שלנו הוא ש"בין חברים", יישאר באמת בין חברים. 

 ***

חשוב לזכור: בעת ההפגנות למען הדמוקרטיה, כדאי להציץ אל מה שנעשה בבית.