יורם הפך לחבר עין-גדי, שלכד נחשים ארסיים בשביל הכיף. מפעם לפעם, נסע עם תרמיל גב מלא נחשים לאוניברסיטת תל-אביב

ביום שנולדתי, כבר חיכו לי שני חברים. ניורם, הלא הוא יורם, ואחותו נורית. הם גרו שתי חצרות מאיתנו, בשטח אדמה ענקי שסבתם רכשה כשהגיעה לרמתיים. סבתם, שהפכה לבעלת משתלה גדולה, הייתה ידידה של אבא שלי בירושלים. אז, ניורם, שהיה מבוגר ממני בשבע שנים, היה עומד ליד הלול שלי, תוקע אצבעות בין השלבים.

יורם, שכבר נפטר, היה ילד שנפגע מדלקת ריאות בעידן הטרום-אנטיביוטיקה. כתף אחת שלו שותקה, והוא סבל מנכות כל ימי חייו. בבגרותו, הוא הפך לחבר קיבוץ עין-גדי, ולכד נחשים ארסיים מהסביבה בשביל הכיף. מפעם לפעם, הוא היה נוסע עם תרמיל גב מלא נחשים לאוניברסיטת תל-אביב. אני, כשראיתי אותו לפעמים באוטובוס, הייתי מתעלמת. לא תכריחו אותי לשבת על יד תיק גב מלא בנחשים ארסיים. וחוץ מזה, היינו חברים טובים גם עשרות שנים מאוחר יותר.

נורית הייתה מבוגרת ממני במעט, והלכנו לגן ביחד. עכשיו, אגב, היא מרותקת לביתה בעקבות אירוע מוחי. היא חיה עם מטפלת צמודה. זה מוזר, כי נורית הייתה תמיד ספורטאית-על. אהבתי לבוא אליה ביום כיפור לשחק בדמינטון. אחד מהזיכרונות המוקדמים שלי הוא בריחה של שתינו מהגן. ברחנו לנורית הבייתה, כשבאו לחסן אותנו בגן. חזרנו עם עציץ מתנה, לא זוכרת שהענישו אותנו. בזיכרון אחר שלי, אני רואה חצאית קפלים כחולה-כהה ביום הולדת של נורית. התנדנדתי בנדנדה על עץ התות שלה. לפני מספר שנים, הלכתי לחפש את עץ התות. הוא לא היה שם.

כשרציתי לשכנע את בתי לקנות דירה ברמתיים, ביקשתי אותה לנהוג לחצר של נורית. זה, אגב, רחוב מקביל לדרך רמתיים, מערבה ממנו. הראיתי לה את בתי הדירות שנורית בנתה בחצר. אלה כמובן בתים יפים. בתי השתכנעה, ולמרבה המזל, הצלחנו לקנות לה דירה בדיוק טרם זינוק המחירים.

כשהייתי בת 4, עברנו לרחוב שבו קנינו בית. זה היה בית, בניגוד למרתף השכור והדולף שבו חיינו חמש שנים. בית פאר, 3 חדרים עם חצר של דונם. מסביב, חיכו לי החברים הטובים שלי. בראשם, עזרי, שהיה צעיר ממני בשנה, וחי שני בתים ממני. אחריו, אורי, שחי בחצר צמודה לשלנו. עזרי היה חברי הטוב. כל השאר, היו חלק מהחבורה שכללה גם את שרגא יפה התואר, את אורה ועוד כמה. עזרי ושרגא כבר לא בין החיים. אורי, שהפך לנהג אגד, עדיין יושב כל יום עם נהגי אגד לשעבר, בבית קפה בכפר סבא.

היינו חבורה נהדרת, שבילתה כל יום על עץ גויאבה במרכז השכונה. הוא היה שייך לזאב, ניצול שואה שבסוף אושפז, ולא התנגד, להיפך, שמח שילדים מסתובבים בחצרו. לכל ילד היה ענף משלו, שהיה הבית שלו. היינו מנדנדים את הענפים ושרים. פעם אחת, חזרתי מהמכולת, ועזרי ביקש ממני עזרה. הוא שבר את הענף שלו, ופחד שזאב יבחין. ניסרנו את הענף, טייחנו את הפצע בבוץ, וסחבנו את הענף לשדה סמוך.

כך עברו עלינו ימים יפים. בערבים היינו רוקדים במרכז השכונה לשירי המחזה 'תעלולי נסר א-דין' שהיה אז מאוד פופולרי. במיוחד למילות השיר 'בוכרה היפה', שכיכב אז ב-1953. כל מבוגרי השכונה עמדו מסביב. גם להם, כנראה, לא היה בידור טוב יותר.

הוד השרון. מרחבים עצומים בין חצר לחצר (צילום: ויקיפתדיה)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג: עידן השוק החופשי