הקולות במחנה המחאה הדורשים שוויון בנטל, או מאשימים קבוצות אוכלוסייה פרזיטיות, צורמים לי

שמי תמר. אני גרה בבית שמש, בקיבוץ תמוז, ועובדת במנהל הרווחה בעיר. אני פה כדי להשמיע את קולן של העובדות הסוציאליות שסבורות כי לא תיתכן רווחה ללא דמוקרטיה מלאה ואמיתית, וללא סולידריות בין כל חלקי החברה. אני פה כדי להשמיע את קולם של תושבי בית שמש, המאמינים בדמוקרטיה, אבל גם בחיים משותפים. או כמו שאומרת ראש העיר שלנו, בטוב המשותף.

רבות דובר ועוד ידובר, על הישגי המחאה הזאת. רשימת הדברים שהצלחנו לעצור ולמנוע מרשימה. ההתעניינות והתמיכה בעולם גורמים לגאווה רבה. ההתמדה וההתגייסות במשך זמן כה ארוך מרגשת. תחושת השותפות והשייכות מחממות את הלב. כל מוצאי שבת בדרך להפגנה אני פוגשת עוד ועוד שותפים, וכשאני מגיעה ושומעת את הקולות ורואה את השותפים הרבים,  אני נמלאת מוטיבציה ותחושת כוח ויכולת.

***

דווקא מתוך תחושת הכוח הזאת אני רוצה לדבר היום על משהו אחר.

חשוב שנזכור: אנחנו נלחמים נגד מדיניות הממשלה ולא נגד אף חלק בחברה הישראלית בין אם אנחנו מסכימים עם דעותיו ובין אם לא.

הממשלה הזאת איבדה כל מעצור. היא פועלת באופן גס ואלים. היא חושבת שתפקיד המדינה הוא לדאוג רק לחבריה ולמעגלים הצרים שסביבם. הממשלה הזאת מתייחסת לכוח השלטון כאל זכות פריווילגית, המאפשרת לה לדאוג אך ורק לאינטרסים של מקורבים ולא לצרכיהם של כל תושבי המדינה. כדי למנוע זאת, אנחנו כאן כל שבוע.

הממשלה הזאת נשענת על קולותיהם של מחצית מהמצביעים. המצביעים האלו אינם אויבינו. הם השותפים שלנו למדינה הזאת. אני שומעת סביבי יותר ויותר קולות מלחמה, המופנים לא רק כלפי הממשלה אלא גם כלפי קבוצות אוכלוסייה: חרדים, מתנחלים, ימנים, ליכודניקים. להילחם בהם זה בדיוק לשחק לידי מובילי ההפיכה המשטרית. הפילוג והשנאה משרתים אותם, לא אותנו.

אני חושבת שכל מי שתומך במדיניות הממשלה הזאת טועה טעות נוראה. טעות שיכולה לגרום נזק בלתי הפיך, אבל הוא איננו האויב. הנזק שייגרם יפגע בכולנו. הוא יפגע במיוחד באוכלוסיות עניות  ומוחלשות  שרבים מהתומכים בהפיכה המשטרית שייכים אליהן. יינזק כל מי שאינו יכול לשלם על שירותי בריאות, חינוך, משפט ורווחה פרטיים. השירותים הציבוריים, באין עליהם פיקוח, ילכו ויתדרדרו.

***

אני אתווכח מרה עם כל חברותי בשירותי הרווחה שאינן מסכימות איתי. אשוב ואנסה להראות להן שלא ניתן לשמור על האתיקה של המקצוע שלנו בחברה לא דמוקרטית. אבל, לעולם לא אלחם בהן גם אם לא נסכים. הן חלק ממני ואני חלק מהן. אני גם לא אלחם בפונים אלינו. אני נחשפת יום יום לעוולות שגרמה להם המדינה, עוולות שהלכו והחריפו תחת שלטון  המנהיגים להם הצביעו.

אבל האם אנחנו פטורים מאחריות על העוולות האלו? אנחנו נוהגים לצעוק פה, "אתם קלקלתם ואנחנו נתקן". אנחנו חלק מהקלקול! בכל מקום שבחרנו לעגל פינות וללכת לשרות פרטי, במקום להילחם על איכות השירות הציבורי, אנחנו חלק מהקלקול! בכל מקום שהתעלמנו מתחושת הדרה של קבוצות שונות כמו לדוגמא מחאת האתיופים או הפגנות החרדים, היינו חלק מהקלקול! ולראיה -  גם אנחנו, בהידחקנו אל הקיר, מחאתנו נראית כבר פחות מנומסת ונחמדה.

במחנה המחאה אני שומעת קולות של דרישה לשוויון בנטל, או האשמה של קבוצות אוכלוסייה פרזיטיות. הקולות האלו צורמים לי. אני לא רוצה מדינה שמתגמלת את האזרחים לפי מידת התרומה שלהם לחברה, אני רוצה מדינה סולידרית הדואגת לכל אזרחיה ללא קשר לתרומתם. מדינה הדואגת לאוכלוסיות חלשות גם אם אין להם קלף מיקוח, כמו תרומה למערכת הביטחון או לכלכלה.

מבחינתי הגנה על הדמוקרטיה הפורמלית היא תנאי הכרחי אך לגמרי לא מספיק. המאבק אליו אני מחויבת הוא מאבק על חברה שרוצה שותפות אמיתית בין כל חבריה, ודואגת לצרכים של כולם.

תמר גולדמן נושאת דברים בבית שמש. אנחנו חלק מהקלקול (צילום: הלה אפללו)