קברינטינו ידעו על דברי ההסתה של ערפאת ל"בייס" שלו, אך האמינו כי חשובה יותר התחייבותו להסכם בינלאומי

כששמעון פרס, שר החוץ, חזר מטקס החתימה על הסכם אוסלו בבית הלבן, הוא הכריז בחגיגיות: "תמו מאה שנות טרור!" בכך, הוא סימן מהו ההישג הגדול, שעל פיו יבחן ההסכם.

סגנו, אדריכל אוסלו, יוסי ביילין, אמר את הדברים במפורש. בראיון לאברהם תירוש ב"מעריב", ב-26.11.93, הוא הגדיר מה המבחן של אוסלו:

ביילין: "תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם".

תירוש: "כלומר?"

ביילין: "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה". 

תירוש: "ואז מה?"

ביילין: "אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

להלן תוצאות מבחן הדם: בעשור שקדם להסכם אוסלו נרצחו בפעולות טרור כ-170 ישראלים. בעשור שאחרי אוסלו נרצחו למעלה מ-1,400 ישראלים.

***

זה לא קרה בגלל המחבלים הרוצחים הנתעבים ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. זה גם לא קרה בגלל החמאס שהתנגד לאוסלו. התוצאה הזאת היא תוצאה מובנית של הסכם אוסלו, כי ההסכם, מלכתחילה, היה הונאה של ערפאת, שנועדה להביא אותו ואת צבאו אל לב הארץ, על מנת לשפר עמדות במאבק המזוין ובטרור, כחלק מתכנית השלבים, שעל פיה הפלשתינאים יקבלו כל שטח שישראל תעביר להם, והם ישמשו קרש קפיצה למימוש המהלך הגדול של השמדת ישראל.

רבין וערפאת. ערפאת לא הסתיר את כוונותיו ביחס להסכם (צילום: ויקיפדיה)

ערפאת עצמו לא הסתיר את כוונותיו. הוא אמר זאת בפירוש בנאום בערבית לבני עמו, ששודר בטלוויזיה הירדנית שעה קלה לאחר טקס החתימה בבית הלבן. הוא הבהיר שהצהרת העקרונות אינה אלא חלק מיישום אסטרטגיית השלבים. כל מי שצפה והאזין לנאום ידע היטב מהי תכנית השטחים. בדיוק כפי שכל מי שהאזין לנאומו בפני סטודנטים מוסלמים ביוהנסבורג, זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, הבין למה הוא התכוון כשהשווה את הסכם אוסלו להסכם חודייבה: "איני מחשיב הסכם זה יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לבני שבט קורייש, ואתם זוכרים שהח'ליף עומאר התנגד להסכם והחשיב אותו להפסקת אש נתעבת. אבל מוחמד קיבל את ההסכם ואנחנו מקבלים עכשיו את הסכמי השלום". הסכם חודייבה היה הסכם רמיה טקטי, הסכם שביתת נשק שנועד להרדים את האויב, וכעבור שנתיים, כשהוא התעצם וצבאו גדל פי חמישה, מוחמד תקף את העיר מכה, שעמה חתם על ההסכם, וכבש אותה.

קברניטינו ידעו על האמירות הללו וכעסו עליהן, אך האמינו שמה שחשוב אינו מה ערפאת אומר בערבית ל"בייס" שלו, כי חשובה יותר התחייבותו בהסכם בינלאומי לעיני נשיא ארה"ב. הייתה זו הונאה עצמית מתוך דבקות עיוורת בקונספציה, שמהר מאוד פשטה את הרגל.

מה הייתה מהות הסכם אוסלו? תמורת הכרה ישראלית באש"ף, נסיגה מעזה ויריחו, הבאת ערפאת וצבאו לאזורים שישראל נסוגה מהם, אש"ף התחייב לשים קץ למאבק המזוין ולטרור. ישראל מילאה את חלקה עד תום. ערפאת הבריח במסוקו נשק ומחבל מבוקש כבר בהגעתו לרמאללה. ולא קיים אפילו יום אחד את ההסכם. ואף על פי כן, ישראל שבה וחתמה אתו גם על הסכם אוסלו ב', שבו העבירה לידיו שטחים רחבים ביהודה ושומרון תמורת חזרה לאותה התחייבות להפסיק את הטרור. ישראל מילאה את חלקה ללא כחל ושרק. אש"ף הפר את ההסכם מיומו הראשון.

***

רבין אמנם שגה כשנפל בפח שערפאת טמן לו, אבל לזכותו ייאמר, שלקראת המו"מ על הסדר הקבע הוא הציב קווים אדומים חד-משמעיים, שמהם ישראל לא תזוז בהסדר הקבע. חודש לפני הירצחו, בדיון על אוסלו ב', הוא הציג את הקווים האדומים שלו בדיון בכנסת, בנאום שהוא מורשתו המדינית:

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

…ישות פלשתינאית אשר תהיה בית למרבית התושבים הפלשתינאים החיים ברצועת עזה ובשטח הגדה המערבית. אנו רוצים שתהא זו רשות, שהיא פחות ממדינה, והיא תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינאים הנתונים למרותה.

גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". יתר על כן, כבר במו"מ על אוסלו ב', הוא פעל על פי אותם עקרונות, בחלוקה לשטחי A, B ו-C. כיוון שלאחר ההסכם גל הטרור גבר, רבין הקפיא את הנסיגה, ואמר ש"אין תאריכים קדושים", כלומר הנסיגה לא תהיה במועדה, אלא כאשר הפלשתינאים ימלאו את חלקם. אך לאחר שנרצח, פרס, שהחליף אותו, נסוג במהירות מכל אותם השטחים, וקיבלנו מיד את גל הטרור הקשה ביותר עד אז. רק את הנסיגה מחברון פרס עיכב, ואותה השלים נתניהו.

***

כשאהוד ברק הבין שאין תוחלת להסדרי הביניים, הוא החליט לגשת מיד להסכם הקבע. הוא מחק באחת את כל הקווים האדומים של רבין והציע לערפאת הצעה שאי אפשר לסרב לה – מדינה פלשתינאית כמעט על כל השטח, כולל בקעת הירדן, כולל מזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה (זולת הרובע היהודי) ואפילו הר הבית. וכ"פיצוי" על הישארות גושי היישובים הגדולים בידינו – ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים בנגב. ערפאת דחה את ההצעה בדם ואש ותמרות עשן ובמתקפת הטרור הקשה ביותר בכל תולדות הסכסוך. במקום להודיע, לאחר דחיית ההצעה, שהיא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, ברק חזר עד לזרא על המנטרה ש"זו התכנית ואין בלתה". וערב הבחירות, תחת אש הטרור, הוא זחל אל ערפאת לטאבה עם הצעה עוד יותר מטורפת, וכאשר היועמ"ש אליקים רובינשטיין כתב לו שהצעה כזו ערב בחירות אינה חוקית, הוא צפצף עליו ואיים לפטרו (רובינשטיין אישר באוזניי את הדברים לפני שבועות אחדים).

קו 20 לרמת גן. מהקפת הטרור הקשה בתולדות הסכסוך (צילום: ויקיפדיה)

כששרון הבין שאין לנו פרטנר לא להסדר ביניים ולא להסדר קבע, הוא ניסה נסיגה חד-צדדית. ישראל עזבה את עזה ואת הערים הפלשתינאיות ברצועה כבר באוסלו א'. שרון עקר את גוש קטיף ונסוג עד גרגר החול האחרון לקווי 4.6.67. כבר הנסיגה הייתה תחת אש והשטח שנמסר לפלשתינאים משמש מאז ועד היום, לפני ואחרי השתלטות חמאס, בסיס לתוקפנות וירי רקטות לעבר ישראל.

אולמרט שב לרעיון הסדר הקבע והציע הצעה מרחיקת לכת אפילו יותר משל ברק, הפעם לא לערפאת אלא לאבו מאזן. אבו מאזן דחה על הסף את ההצעה, בשל סירובו לוותר על תביעת "זכות" השיבה, כלומר הטבעת מה שיישאר מישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה.

***

אם הסכם אוסלו היה כל כך רע – למה נתניהו, שרון ובנט לא ביטלו אותו? השאלה הזאת היא הקלף המרכזי של תומכי ההסכם. הנה, העובדה שמתנגדיו החריפים ביותר של ההסכם לא ביטלו אותו, היא ההוכחה שההסכם טוב.

יש המסבירים את התנהגותם ברפיסות. נתניהו חלש, רופס ואין לו אומץ לקבל החלטה על ביטול ההסכם. איני מקבל את ההסבר. לדעתי, נתניהו, שרון ובנט צדקו בכך שלא ביטלו את ההסכם.

בפועל, ההסכם מת. אין שום סיבה שישראל תגרום לעצמה נזק מדיני בצעד מדיני קיצוני של ביטול ההסכם.

אבל זו אינה הסיבה היחידה וגם לא העיקרית. הסיבה היא, שאם כבר חתמנו על ההסכם ושילמנו על כך מחיר דמים כבד כל כך, לפחות נהנה מהיתרונות שההסכם הנחיל לישראל.

ההישג הישראלי, הוא ההשתחררות שלנו מעוּלם של מיליוני הפלשתינאים ביו"ש וברצועת עזה. אמנם אין מדינה פלשתינאית עצמאית, אבל הרשות היא מדינה מינוס. יש לרש"פ נשיא, ראש ממשלה, ממשלה, פרלמנט, שב"כ, משטרה, כוחות ביטחון, בתי משפט, בתי כלא, שלטון מקומי, שגרירויות במדינות רבות. אין שום סיבה שישראל תוותר על ההישג הזה. נכון, מטרת אוסלו, להביא לשלום, כשלה, כי הייתה זו מטרה של הצד שלנו בלבד. אבל על הדרך, חיזקנו את מדינת ישראל מבחינה דמוגרפית, כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.

נקודת המפנה, שהפכה את אוסלו מנטל לנכס, הייתה מבצע "חומת מגן" (במובן הרחב של הפעילות במבצע ובעקבותיו, במשך כשנתיים). בין הסכם אוסלו למבצע, שנערך ב-2002, צה"ל נמנע מכל פעולה בשטח הרש"פ. גם כאשר הם שלחו בכל יום מחבלים מתאבדים לפיגועי תופת המוניים, התייחסנו אליהם כאל שותף לשלום. רק לאחר חודש מרץ 2002, שבו מרחץ הדמים שבר את כל השיאים ולאחר טבח ליל הסדר במלון פארק, ישראל יצאה לפעולה מקיפה, שבה השמידה את תשתיות הטרור, והעיקר – החזירה את חופש הפעולה לשב"כ ולצה"ל בשטחי הרש"פ. מאז, מדי לילה פועלים כוחותינו לסיכול טרור. הם מגיעים למיטתו של המחבל לפני שהוא מגיע לרחובותינו לרצוח יהודים. מדי שנה מסוכלים מאות פיגועים ונחסכים חיי אלפי ישראלים. הלוואי שניתן היה להימנע מכך, אבל לא יכולנו להשלים עם כך שדמנו זורם כמים. המצב הנוכחי, שבו הרש"פ קיימת ואיננו שולטים בפלשתינאים ואין עלינו איום דמוגרפי, אך צה"ל מבטיח את ביטחוננו, הוא מצב טוב.

אני מקווה שבעתיד נוכל להגיע להסדר קבע ברוח מורשת רבין, כפי שהציגהּ בנאומו האחרון בכנסת. נכון, אין לכך היום פרטנר, אך אין פרטנר גם לרעיונות המדינה הפלשתינאית והנסיגה המוחלטת, ללא "זכות" השיבה ההמונית.

כל עוד אין אפשרות להגיע להסדר קבע, יש לנהל בתבונה את הסכסוך, בתנאים הנוכחיים, שהם הטובים ביותר האפשריים כעת.