נזכרתי בעצה, שעשויה אולי להישמע שטחית או דווקאית, אבל היא עובדת: אם אין לך מה לכתוב – תכתבי על זה שאין לך מה לכתוב...

 

ההתנסות שלי בכתיבה שבועית של טור מעמידה אותי במצב מאתגר. לא תמיד, בתוך מרוץ היומיום, מתלכדות לי מילים לכלל טור מגובש, זורם, שיש בו לפחות נימה של עומק, או שאר רוח. ולא שחסר על מה לכתוב, המציאות בכלל ושלנו כאן בישראל בפרט, מספקת חומרים רבים, רבים מדי לעתים, ולרוב עוצמתיים – עד כדי סחרור – אלא שאני שואפת לכתוב טור שאמנם יהיו בו נגיעות אקטואליות, פוליטיות וחברתיות, אבל כזה שיהא אישי באופיו וישאב ממרחבי הנפש שלי. והנה השבוע לא הצלחתי לכתוב, ומפה לשם כבר הגיע יום שלישי והתחלתי להילחץ (רביעי הוא היום האחרון למסירת הכתובים, ויפה שעה אחת קודם...). מה עושים? נזכרתי בעצה, שעשויה אולי להישמע שטחית או דווקאית, אבל היא עובדת: אם אין לך מה לכתוב – תכתבי על זה שאין לך מה לכתוב...

 

אז הנה הדגמה פרוזופואטית של התהליך:

 

פתאום יש לי חשק לפנות להכללות, האם זה מפני שאין לי דבר מה ספציפי לומר? אני מכריחה את עצמי לשטוף, לנהור, ליצור מעקפים סביב סלעי הכללות פשטניות נמלצות הנקרות בפניי בזמינות רבה כגון "כל יפחות הזמן פועות ללא מוצא על חזה העולם", או "כל תלתל הוא פיתול בתולדות ימי התסרוקת" ולמלא שורות בבליל אקראי, עד שמתוך הבליל מתהווה דוכיפת והופכת לשליטת העולם וחרירי תחרה אקראיים ממלאים את המרחב בהבל פיהם המפוּלש, ולבסוף, כשבעקבות המאמץ, השטף כבר נושא את עצמו, הימים נראים קסומים וזיווניים בתכלית, כל המשימות נדמות קלות יותר! ונראה שמתוך מצוקת החיים יתרקם לי אושר, תוך מילוי מחברות יומי. האין זה מה שקורה כאשר כל הרקמות, עם כל החקוק בהן גנטית, חברתית, חינוכית, מבנית, מתחוורות כרקומות בחוט אחד? האם זה מה שמרגישים כשממלאים ייעוד?

 

בוקר אחד דימיתי להבחין בקוד האושר, הוא הופיע נגד עיניי בתבנית אצווה, כמספר סידורי של מין לא ידוע בתת סדרה של בעלי אצבעות מנוצות, חקוק בעשרה אותות עמוקים וחיוורים מרוב שנים: H781395BA2.

 

השיר, מתוך ספרי החדש המתקרב, גם הוא ממחוזות הדמיון ושטף הכתיבה.

 

בינתיים

וּבֵינְתַיִם הִכְחִילוּ

שָׁמַיִם לֹא צְפוּיִים בְּתַחְתִּיּוֹת הַכּוֹסוֹת

וְהַשֻּׁלְחָן פָּרַח בְּעֹז

עַל מַפְּלֵי דְּמָעוֹת

שֶׁל שִׂמְחָה אוֹ שֶׁל יֵאוּשׁ שֶׁאֵין לוֹ פִּתְרוֹן.

שְׁבִיל הִתְהַוָּה, עֲטוּר לִבְנִים וְאַבְרָשִׁים,

וְהַשֻּׁלְחָן פָּרַח בִּכְּרִיזַנְטֶמוֹת, בְּנִצָּנִים

וַדָּאִיִּים שֶׁל אַזְלֵיאוֹת וְרִכְפָּה –

עַד הָעֶרֶב, עַד זִמְרַת הַזַּרְזִירִים

בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת.

בַּלַּיְלָה נָשַׁם מִדְבָּר בֵּינִי לְבֵין הַשֻּׁלְחָן.

אוּלַי הָיְתָה זוֹ סְעוּדַת זְמִירִים שֶׁהֱעִירַתְנִי,

וּלְפֶתַע כְּרָמִים, כְּרָמִים בְּכָל הֶקֵּף הַחֶדֶר וּמֵעֵבֶר לוֹ, עַד מוֹרַד הַיַּרְמוּךְ.

קָרָאתָ לִי לִפְנוֹת שַׁחַר, הַכְּרָמִים נִשְׁמְטוּ.

דָּרַכְתִּי שָׁטִיחַ וְרִצְפָּה

בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָ.

הַשֻּׁלְחָן הִמְתִּין בְּסַבְלָנוּת שֶׁאָשׁוּב,

שֶׁאֵשֵׁב אִתּוֹ מְעַט עַד פֶּצַע הַבֹּקֶר.

 

והנה השבוע לא הצלחתי לכתוב, וכבר הגיע יום שלישי (התמונה מ-Freepik)