אחרי שנה, חתכתי לכלכלה. אני כלכלנית לא רעה. די הצלחתי. אבל אבי, הסופר אליעזר שמאלי, לא הכיר בכך. מבחינתו, הייתי סטטיסטיקאית, והוא לא העריך את זה

נולדתי ב-31.8.1943, בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. גרנו אז ברמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. אמי הייתה בת 40, אבי בן 42. אחותי, שולמית, מבוגרת ממני ב-13 שנה. היום זה נראה מוזר, אבל הבדל כזה בין אחים היה די מקובל אז.

הייתי תינוקת חמודה ובריאה. כולם שמחו. כולם – חוץ מאמא שלי. אני זוכרת ממנה שוב ושוב את הסיפור על הלידה הממושכת והקשה. אני לא זוכרת ממנה שום דבר טוב. הדחקתי את זה כל השנים עד עכשיו. גם עכשיו אני לא כועסת, אני רק תוהה. מה לא התאים לה? זה שהייתי בת שנייה? זה שנולדתי בשנה שבה הבינו שיש שואה, וכל משפחתה נשמדה? זה שלא הייתי יפהפייה כמוה, רק סתם ככה נאה כמו אבא שלי? זה שהתעניינתי בטבע כמו אבא שלי? אני זוכרת אותה לוקחת אותי לגן בחוסר סבלנות. לא מדברת אתי על שום דבר שאנחנו רואות בדרך.

יש רגעים שאני זוכרת עד עכשיו. איך הלכנו בבוקר ל"אתא" לקנות לי בגדים. הגענו באיחור לגן, וילד כלשהו שאל אותי שאלה, עניתי תשובה שלא התאימה לו. הוא פתח עליי פה, ואני החלטתי לא להישאר בגן באותו יום. אמי לא שמחה שאני באה איתה. היא לימדה עברית בערבים. היא מן הסתם הייתה מותשת. לא היה לה כוח אליי.

אבא שלי, הסופר אליעזר שמאלי, כן אהב אותי. היינו אוכלים ארוחות בוקר וערב ביחד. אמא שלי, כאמור, לימדה בערבים, ושכבה מותשת במיטה בבוקר. הוא היה מצחיק אותי עם השטויות שלו. אבל הוא היה שתלטן נורא. הייתי חייבת להתאים את עצמי למודל החינוכי שלו. ככל שגדלתי, זה פחות התאים לי. הוא ניסה לכפות את דעתו, אבל, ייאמר לזכותו, הוא הבין שהוא לא מצליח. ניסיונו האחרון בכיוון היה כשנרשמתי לאוניברסיטה.

אני רציתי ללמוד מדעי החברה. הוא החליט שאני אלמד כימיה. היה לי 9 בכימיה ובמתמטיקה בבגרות. אבל לא רציתי להמשיך בזה. הוא בכל זאת החליט שאני אלמד כימיה. שנאתי שם כל רגע, במיוחד את הרגעים שבהם עליתי במדרגות למעבדה. מולי הגיע מישהו בלי יד, בלי עין, או עם פרצוף שרוף. חשבתי שזה מה שיהיה לי מתישהו. אני מפוזרת, אני לא מסוגלת למלא אחר כל הוראות האזהרה. בקיצור, אחרי שנה, חתכתי, הלכתי לכלכלה. אני כלכלנית לא רעה. די הצלחת. אבל אבי מעולם לא הכיר במה שאני עושה. מבחינתו, הייתי סטטיסטיקאית, והוא לא העריך את זה.

אז הוריי לא ממש פינקו אותי. למזלי, בגיל ארבע עברנו למה שהיה ביתנו במשך יותר מעשרים שנה. גרנו ברחוב של בתי הספר ברמתיים. אבי, שניהל את בית החינוך לילדי עובדים בכפר מל"ל, הלך חמש דקות מהבית לבית הספר. חוץ מזה, זה לא היה רחוב אריסטוקרטי בכלל. השכנים מסביבנו היו עגלונים, שהפכו מאוחר יותר לבעלי משקים. אבל אני הרגשתי בבית. היו מסביבי כמה ילדים שהפכו לחבריי. הייתי יוצאת מהבית בבוקר, וחוזרת במשך היום רק לארוחות.

השבוע הזה חגגנו את יום הולדתי ה-80. היינו במלון אלמה בזיכרון יעקב. הבנתי שמשפחתי אוהבת אותי. הייתי כנראה אמא וסבתא לא רעה. בשבת בבוקר ארזתי את המזוודות. הטלפון צלצל פתאום. הודיעו לי שבת דודתי מירה מראש הנקרה הלכה לעולמה. מירה הייתה אישה אנרגטית ושמחה. אהבתי לדבר איתה. היא נפטרה בגיל 83. יהי זכרה ברוך.

משפחת שמאלי, 1953: אליעזר, שושנה, הבנות שולמית ותמר הקטנה. (מוויקיפדיה)